הרמת סינוסים מתבצע לצורך השתלת עצם בחלק הסינוס המקסילרי וכך מאפשר התקנת שתלים דנטליים לשיקום במקרה של שיניים חסרות. הרמת סינוסים זהו הליך היכול להתבצע רק בלסת העליונה והוא מיושם כאשר חסרה עצם לסת. הסינוסים הם חללים הממוקמים מעל עצם הלסת העליונה ומעל לשורשי השיניים, משני צדי האף. החללים הללו, המלאים באופן רגיל באוויר, ממולאים בחלקם התחתון במסגרת ניתוח הרמת סינוס בחומר עצם. חומר זה מאפשר לעצם לבנות את עצמה סביב השתל וכך לגדול; והשתלים מתחזקים ומתקבעים בעצם, באופן שמאפשר את הצלחת התהליך והישרדות השתלים.
במידה והחולה בריא ואינו נוטל תרופות שמהוות בעיה לטיפול כירורגי כדוגמת מדללי דם, או תרופות לבניית עצם כדוגמת ביספוספונטים, במרבית המקרים סיטי דנטלי לאזור הניתוחי יספיק בהחלט, לרוב צילום ראשוני לסקירה כללית של הפה מבוצע והוא נקרא פנורמי ולאחריו יבקש הרופא צילום ספציפי יותר כגון סיטי וירשום למטופל הפניה לכך בסיום הבדיקה הקלינית והמפגש הראשון.
Sinus lifting/ Sinus augmentation
צילום פנורמי וCT דנטלי.
אורואנטרל פיסטולה (מעבר של נוזלים ומזון מחלל הפה לחלל האף דרך הסינוס המקסילרי) או זיהום של הסינוס המקסילרי שעלול להוביל לזיהום כרוני שידרוש טיפול ממוקד בבעיה, במרבית המוחלטת של המקרים (מעל ל 90%) אין סיבוכים בהרמות סינוסים במידה ומבוצעים על ידי מומחה לכירורגיה פה ולסתות אשר למד והוכשר לביצוע ניתוחים מורכבים בחלל הפה והפנים.
הניתוח כולו נעשה מתוך הפה ואינו משאיר צלקת ניתוחית, במהלך הטיפול לאחר חשיפת האזור המנותח הכירורג יפתח חלון קטן בסינוס מבלי להיכנס לתוכו, יפריד בזהירות את הממברנה שמצפה את הסינוס ויבצע השתלת עצם לרצפת הסינוס. בהמשך, יבוצעו התקנת שתלים או ביום הניתוח או 6 חודשים לאחר מכן, תלוי באיכות וכמות העצם המקורית שיש למטופל טרם הניתוח.
הניתוח מבוצע לרוב בהרדמה מקומית וההתאוששות המלאה היא לאחר מספר ימים עד שבוע, לרוב ללא צורך בימי אשפוז, ההתאוששות היא אינדיבידואלית ויש מטופלים שיום למחרת הניתוח חוזרים לעבודה סדירה וישנם אילו שנדרש להם מספר ימים לחזור לאיתנם, אולם כולם מסתדרים לאחר 5-7 ימים לחזור לפעילות מלאה.
לאחר הניתוח יש להמנע מפעילות ספורטיבית במיוחד צלילות, לא מומלץ לטוס בשבוע עד שבועיים הראשונים שלאחר הניתוח.
הסרת תפרים 14 יום לאחר הניתוח, שטיפות פה ואנטיביוטיקה ניתנים ל 7 ימים, ונטילת משככי כאבים לפי הצורך בימים הראשונים שלאחר הניתוח.
במקרים בהם לאחר הסרה של עצם מהלסת הוא הפנים כתוצאה מגידול שפיר או ממאיר או במקרים לאחר טראומה לפנים כגון שבר עצם הלחי, או שברים נוספים בפנים נוצר עיוות או חסר של עצם שמצריך טיפול פונקלציונאלי ואסטתי, לצורך כך ניתן להשתמש בהדמיות ממוחשבות ולשחזר על ידי המחשב בשלב ראשון את האיבר הגרמי החסר, בהמשך בשימוש במדפסות תלת מימדיות ניתן להדפיס את האיבר החסר (למרכז הפנים והמצח לרוב משחזרים ב PEEK וללסתות ובעיקר הלסת התחתונה משחזרים במדפסת לייזר בטיטניום). לאחר ההדפסה מתואם התור לניתוח שבו מקובע החלק לעצם הפנים ושמחזר את החלק החזר באופן אנטומי ומדוייק.
בשיטה זו ניתן אף להדפיס ולקבע עצמות לחיים לצורך הגדלה אסטתית או סנטר אחורי שזקוק להבלטה או הגדלה, אולם במרבית המקרים ובעיקר לאחר שברים בעצמות הלחיים שמובילים לאנופטלמוס (מיקום אחורי של גלגל העין וראייה כפולה – דיפלופיה), השחזור הוא פונקציונאלי ואסטתי גם יחד.
Patient specific implants – PSI
ביצוע CT ותכנון על הCT התלת מימדי של השחזור הנכון, לאחר התכנון של השחזור החלק המשוחזר מודפס ועובר מספר תהליכים שמאפשרים שימושו בבני אדם, לאחר התהליך שעורך כשבועיים יתואם התור לניתוח השחזור.
חתכי גישה הוצאת פלטות ישנות וברגים ישנים וקיבוע המשתלים באזורים החסרים בפנים.
חשיפה של המשתל או יצירת חלל מלאכותי, מה שיצריך שטיפות מרובות עד לסגירת הרקמה לחלוטין.
משך הניתוח תלוי בסוג הניתוח:
במרבית המקרים מדובר בניתוחים שקל להתאושש מהם היות והחזרה למצב האנטומי התקין משפר את המראה ואת התפקוד של המטופל, לרוב 2-3 ימי אשפוז והמטופל משוחרר לביתו. לאחר השחרור ימשיך המטופל ליטול אנטיביוטיקה ושטיפות פה בהתאם למיקום המשתל בפנים, לאחר כשבועיים יתאם תור לביקורת והסרת תפרים אצל הכירורג פה ולסת שניתח.
התאוששות מלאה לרוב מתרחשת כמו בכל ניתוח לאחר 7 ימים, במקרים בהם מדובר בשחזור איברים בתנועה כגון לסת תחתונה או פרקי הלסתות יש צורך בפיזיוטרפיה לאחר הניתוח למשך 14 ימים במרבית המקרים.
שברים ברצפת הארובה נובעים בעיקר מחבלה כהה, ממכת אגרוף או תאונת דרכים בין היתר.
לאחר שבר עצם הלחי (זיגומה) או רצפת הארובה, נוצר מצב בו העין אינה ממוקמת במקומה הנכון והיא יורדת לתוך החלל מתחתיה בפנים הנקרא הסינוס המקסילרי (זוג חללים משני צידי האף). במקרים אלו, המוח מקבל מידע כפול מכל עין והתוצאה לרוב היא ראייה כפולה במבט קדמי, צידי, עליון או תחתון. מצב זה נקרא ברפואה דיפלופיה (ראייה כפולה).
בנוסף לחלק האסתטי, קיימת חשיבות גדולה להחזיר לארובת העין את הנפח החסר.
תיקון שבר רצפת הארובה ע"י משתל סינתטי:
לקראת הניתוח מבוצע סיטי תלת מימדי של ארובת העין והמנתח מתרשם מהנפח החסר בארובה. באמצעות תוכנת מחשב שמעתיק את הצד הבריא על הצד החולה ניתן לזהות בדיוק כמה נפח חסר לארובה הפגועה. בהמשך המידע מועבר למדפסת תלת מימדית המייצרת משתל אנטומי מדויק שמשלים את החלק החסר בארובת העין הגרמית (העצם החסרה). השלב האחרון הוא הניתוח שנמשך כשעה אחת ובו המנתח מבצע חתך, לרוב חתך סמוי ואסתטי שלא משאיר צלקת חיצונית, והמשתל שתוכנן והודפס מוחדר ומקובע להשלמת המבנה התקין של ארובת העין.
לרוב, הראייה הכפולה נעלמת לאחר מספר שבועות מהניתוח כשהבצקת והנפיחות יורדות. במרבית המקרים, המשתל המוחדר מורכב מחומר מסוג PEEK (פולי אתיל אתר) שאינו מגיב עם הגוף ונקלט בהצלחה. ניתן גם להשתמש בטיטניום שמודפס אף הוא במדפסת לייזר תלת מימדית ואיתו ניתן להשלים לא רק חלקים מהארובה או הזיגומה אלא אף חלקים מהלסת התחתונה או העליונה שיהווה את הבסיס הגרמי החדש שחסר.
סיכוני הניתוח: מיקום לא אופטימלי של העין לאחר הניתוח עקב רמת צלקת מניתוח קודם, דבר שיש לקחת בחשבון בתכנון הניתוח.
התאוששות: בין יומיים לשלושה מהניתוח.
המלצות לאחר הניתוח: ביקורת והסרת תפרים 7 ימים לאחר הניתוח.
השתלת עצם עצמית לרצפת הארובה:
מהלך הניתוח: במהלך הניתוח, משלימים את החסר של עצם רצפת הארובה על ידי שימוש בעצם טבעית הנלקחת מאגן או גולגולת המטופל והיא מותאמת ידנית במהלך הניתוח. לאחר מכן, החדרת והתאמת העצם עד להגעה למיקום גלגל העין הרצוי.
סיכוני הניתוח: מיקום לא אופטימלי של העין לאחר הניתוח בעקבות צלקת מניתוח קודם שיש להתחשב בה בתכנון הניתוח. בנוסף, מכיוון שהעצם נלקחת לרוב מאגן המטופל, תתכן חוסר תחושה ליד אזור הניתוח בירך וצליעה זמנית למשך כמה ימים.
משך הניתוח: כשעה וחצי
התאוששות: בין 3-4 ימים מהניתוח.
המלצות לאחר הניתוח: ביקורת והסרת תפרים 7 ימים לאחר הניתוח.
פורסם באתר "Infomed".
הפרעה תפקודית של הלסתות ומפרקי הלסת הינה מצב בו שתי הלסתות אינן מצויות במנח האנטומי הנכון שיאפשר תפקוד תקין. מעבר להיות הבעיה פגם אסתטי היא עשויה לגרום לבעיות באכילה, בדיבור ואף בנשימה. כיצד מאבחנים ומהן דרכי הטיפול? מומחה מסביר.
הפרעה תפקודית של מפרק הלסת (TMJ), של הלסת העליונה או התחתונה משמשת כדי לתאר עיוות בלסתות, הנגרם בשל הפרעות גדילה לא פרופורציונלית של אחת הלסתות ביחס לשנייה, ואף מקרי גדילה של שתיהן, במקרים בהם הלסת התחתונה ניצבת במנח אחורי מדי או באחרים בהם הלסת העליונה נמצאת במנח קדמי, ואף במצבים בהם מפרק הלסת גדל ביתר או שאחת הלסתות גדלה ביתר באחד המימדים (במימד הרוחב, מימד הגובה ואף במימד העומק).
הפרעה זו עשויה להופיע כמום מולד, כתוצאה מפגיעה בכלי דם בלידה או בתקופת ההיריון, או להתפתח עם ההתבגרות עקב גדילת יתר. מעבר להיותה פגם קוסמטי, ההפרעה הפונקציונלית עלולה לגרום לבעיות שונות, לרבות בעיות נשימה, קשיים בדיבור ובאכילה והפרעות סגריות קשות. כיצד מאבחנים את הבעיה הנפוצה ומהן דרכי הטיפול בה? כל התשובות.
אבחונה של ההפרעה מתבצע באמצעות בדיקות שונות, כמו בדיקת הדמיה, בהן מזוהה הליך גדילה לא פרופורציונלי, בדיקה קלינית ומדידות מתמטיות מורכבות. בבדיקת המדידה, בוחר הרופא המטפל נקודות ייחוס קבועות בגולגולת שאינן נתונות במרבית המקרים לשינוי עקב עיוותים, ומודד את המרחק בניהן לבין עצמות הפנים. בעזרת מדידה זו, מתבצע אבחון ספציפי של הפגם (בין אם מום מולד או גדילת יתר של אחת הלסתות או המפרקים) ומתגבשת האסטרטגיה הכירורגית. בנוסף, בעזרת המדידה, ניתן לחזות את מראה המטופל לאחר הניתוח באמצעות ההבנה של מידת התנועה והשינוי של הרקמות הרכות ביחס לתנועת עצמות הפנים.
בני נוער מגילאי 16-17 ומעלה, אשר סיימו את הגדילה. במקרים מסוימים יתבצע ההליך גם במהלך הגדילה, במטרה למנוע עיוות נרחב יותר בתום הליך הגדילה. לרוב ניתוח בשלבי הגדילה עלול ליצור עיוות נוסף ובכך להוביל לנסיגה של התוצאה הרצויה שהתקבלה בסיום הניתוח הראשוני.
האסטרטגיות לביצוע הניתוח האורטוגנטי משתנות בהתאם לאבחון הבעיה. ככלל, מתבצע ניסור של הלסת והתאמתה עד להגעה לסגר נכון ותקין, ולאחר מכן מקבעים את הלסתות על ידי פלטות טיטניום וברגים. בנוסף, במקרים מסוימים תתבצע סגירה של הפה באמצעות סד מיוחד (וויפר), או ללא הסד במידה והסגר שמתקבל יציב באופן חד משמעי. במקרים קלים לא יהיה צורך בסגירת לסתות כלל. כמו כן, ברוב הטיפולים משולב גם הליך אורתודנטי מכין או הליך אורתודונטי מאוחר.
הליך זה מתבצע כולו בחלל הפה, במהלכו מפצל המנתח את הלסת התחתונה ומתאים על ידי כך את מיקומה החדש. לאחר מכן, מקבע אותה בעזרת ברגים קטנים או לוחיות מטיטניום.
הליך זה מתבצע אף הוא כולו בחלל הפה, ללא צלקות חיצוניות, ובמהלכו מתבצע חתך מעל לשורשי השיניים בלסת העליונה, אשר מאפשר גישה ישירה אל עצם הלסת העליונה. הלסת מנותקת במספר מקומות ומנויידת. לאחר מכן מבוצעת התאמה מחודשת של מיקום הלסת בממד החסר או העודף, והיא מקובעת בעזרת ברגים קטנים או לוחיות טיטניום חזרה למקומה החדש בהתאם לסגר בין הלסתות.
ישנם מקרים בהם מבוצעים ניתוחים דו לסתיים: במצבים בהם הפגם האנטומי קיים בשתי הלסתות, או במקרים בהם סובל המטופל מתסמונת דום נשימה (OSA). מדובר בטיפול בעל אחוזי הצלחה גבוהים (קרוב ל-100%), במסגרתו נכללת הזזה של שתי הלסתות קדימה, הגדלת חלל האורופרינקס (אזור הפה ולוע) והפסקת דום הנשימה והבעיות הרבות הנלוות אליו.
הליך זה אינו מבוצע תוך הזזת אחת הלסתות, אלא באמצעות הזזת עצם הסנטר בלבד וגם הוא מתבצע כולו בחלל הפה, באמצעות חתך באזור השפה התחתונה, ניסור של עצם הסנטר והזזה אל מיקומה החדש. במרבית המקרים בהם ישנו חוסר ומיקום הסנטר הוא אחורי, התאמת תותב סיליקוני כפי שמבוצע בחלק מהפעמים אינו פותר את הבעיה. למעשה, הפתרון המוחלט יתאפשר בעזרת הזזת עצם הסנטר. כך ימנעו מקרים של תזוזת השתלים הסיליקוניים וזיהומים מיותרים.
רוב הניתוחים האורטוגנטיים ישלבו גם טיפול אורתודנטי שיתבצע לפני הניתוח או לאחריו. במקרים בהם הטיפול האורתודנטי יתבצע טרם לניתוח, האורתודנט המטפל יכין את השיניים והסגר לפעולה הכירורגית ולרוב נמשך עד כשנתיים. בשיטת "כירורגיה ראשונית", מתבצע הניתוח טרם לטיפול האורתודנטי, וכך מביאים את הלסתות לסגר הכי יציב שניתן, או שמשתמשים בסד (וויפר) להגעה לסגר תקין במהלך הפעולה הכירורגית. ההליך האורתודנטי יתבצע לאחר מכן. במקרים של כירורגיה ראשונית הטיפול האורתודונטי של הזזת השיניים לקבלת סגר תקין ותיקון העיוותים הדנטליים שנוצרו מתרחש מהר משמעותית בעקבות השינויים הגרמיים שנוצרו בשל הניתוח האורטוגנטי ומשכך כל השלב האורתודנטי מתקצר משמעותית.
הניתוח מתבצע בהרדמה מלאה. במסגרתו מבוצעים גם התיקונים הקוסמטיים הנוספים שנדרשים של השפה והאף, כולל עיצוב קצה האף, הארכת או קיצור השפתיים, וצמצום מחיצת האף וכל זאת לשם השגת סימטריה באזור הפנים ומניעת הפרעות שעלולות להיגרם בעקבות השינויים הדרמטיים בעצמות הפנים והלסתות.
ברוב המקרים, הסרה של הסד או חוטי המתכת אשר שימשו לקיבוע הלסת, תתבצע לאחר שבועיים עד לארבעה שבועות. במהלך פרק זמן זה הזנת המטופל תהא נוזלית . לאחר כשבוע מיום הניתוח ניתן יהיה לחזור לפעילות מתונה.
במקרים בהם המדידות אשר בוצעו טרם לניתוח לא היו מדויקות, או שלא אובחנו כל בעיותיו של המטופל ישנו סיכוי להישנות הבעיה. כמו כן, במצבים בהם הרגלי המטופל הם אלה אשר גרמו להיווצרות ההפרעה, כמו לדוגמה דחיפת לשון, הבעיה תחזור במידה ואלה לא יפסקו.
פורסם באתר "דוקטורס".
העתיד כבר כאן: ניתוחי שחזור פנים בעזרת מדפסת תלת ממד הם חלק מהמציאות הרפואית: אין עוד צורך בלקיחת עצם מאיבר אחר. כיצד בדיוק מתבצע הניתוח?
טכנולוגיית מדפסות תלת הממד נכנסה גם לעולם שיקום הפנים: עד כה נאלצו מי שנפגעו ממקרי טראומה או ממום מולד להסתפק בהליכי השחזור המסורתיים מתוך תפיסה שעליהם "לחיות עם מה שיש". כיום, אופציית השחזור בעזרת הטכנולוגיה המתקדמת הפכה אמנות למציאות קיימת שמחזירה צלם אנוש ומשפרת את איכות החיים של מי שנזקק לניתוחי שחזור:
א', בשנות ה-20 לחייה, נפצעה באורח קשה בתאונת דרכים. היא הגיעה לבית החולים כשהיא סובלת משבר בעצם הלחי (זיגומה) ומפגיעה בארובת עינה הימנית. בשל הפגיעה, עין ימין הייתה נמוכה יותר, בעוד עין שמאל נותרה במקומה. כתוצאה מכך, היא סבלה מראייה כפולה ומחוסר פרופורציה של הפנים שפגעו גם במראה פניה. אם הייתה א' נפגעת לפני חמש שנים, הטיפול בה היה מתבצע באמצעות לקיחת עצם (במקרה הזה מהגולגולת או מהאגן) והנחתה ברצפת ארובת העין, תוך ניסיון להתאימה לגובה הנכון – בדיוק כמו בפיסול. אלא שלמרבה המזל, בזכות כניסתן של מדפסות תלת ממד גם לתחום הרפואה, התאפשר טיפול אשר ייתר את הצורך בניתוח נוסף להוצאת עצם מאיבר בריא.
נשמע כמו מדע בדיוני. כיצד זה פועל?
כיום, בזכות טכנולוגית ה-PSI (Patient Specific Implant), יכולנו לראות באמצעות הדמיית סי-טי בתלת ממד את האזור החבול ובעזרת "תמונת ראי" של הצד התקין, המחשב הורה לנו על החלק האנטומי החסר בארובת העין, מה יש להוסיף (או לחילופין, להחסיר) – ולהדפיס אותו במדפסת הלייזר, כך שבניתוח אחד יכולנו לפתור בהצלחה גם את הבעיה הרפואית וגם את הבעיה האסתטית.
במקום חיבור של פלטות רבות, במספר ניתוחים, כפי שעשינו בעבר, השתל עצמו נעשה בהתאמה אישית; וכל התכנון מתקיים לפני הניתוח ולא במהלכו, דבר שחוסך זמן. אורך ההחלמה וקליטת האיבר נמשכים כשבוע-שבועיים עד לחודשיים (תלוי בגודל העצם ובאזור ההשתלה), והתוצאות המתקבלות איכותיות מבחינה אנטומית.
כיצד השתלבה טכנולוגיית הדפסת תלת הממד בתחום הרפואה?
על אף שטכנולוגיית הדפסת תלת הממד קיימת מזה שלושה עשורים, רק בשנים האחרונות היא הפכה לנגישה ומשמשת, בין היתר, גם ליצירת שתלים רפואיים, העוזרים לשיקומם של המטופלים בעשרות תחומים.
כאמור, עד להטמעת הטכנולוגיה החדשה, הפרוצדורה הקונבנציונלית, בכל הנוגע לתחום ניתוחי שחזור פנים, הייתה באמצעות לקיחת רקמה מאזור אחר בגוף של המנותח והשתלתה באזור החסר. כיום, בזכות אותה טכנולוגיה חדשה, הטיפולים הם לא רק אסתטיים, אלא בעיקר רפואיים. התפיסה הרווחת כי מדובר בעיקר באמנות הופרכה שכן מדובר במציאות קיימת שבמקרים קשים במיוחד מצליחה להחזיר צלם אנוש למנותח, ולחולל שיפור ניכר גם באיכות החיים שלו.
כמה מקרים טופלו עד כה בטכנולוגיית הדפסת תלת הממד?
בישראל ישנם מעל לכ-3,000 מקרי טראומה, שטופלו בפרוצדורות מקובלות, אך התקשו לתת את המענה הטוב ביותר למטופל. ניתוח שחזור פנים חדשני, בעזרת מדפסת לייזר להדפסה בתלת ממד, מבטיח הצלחה ודיוק מרביים לסובלים מחבלות מורכבות או לסובלים ממום מולד. בכך הטכנולוגיה החדשה עוברת, למעשה, מתחום האמנות – גם לתחום הרפואה הקונבנציונלית.
ניתוחי שחזור פנים מתמקדים, בעיקר, באוכלוסייה הסובלת מחבלות פנים קשות כתוצאה מאירוע טראומטי, כגון: תאונות דרכים, מקרי ירי ופיגועים' וכן ממום מולד, כדוגמת א-סימטריה בפנים, ראייה כפולה (דיפלופיה) או ממחלות אחרות. מעבר לאסתטיקה, מדובר במצב רפואי שהמטופל, ברוב המקרים, מרים ידיים ו"חי עם מה שיש", מבלי לדעת שקיימת היום אופציה לשחזור. המטרה העיקרית בטיפול זה היא לשחזר את החלק החסר במינימום התערבות כירורגית ובמקסימום הצלחה, ובהתאמה מדויקת למבנה פניו של המטופל.
מהם חומרי הגלם המשמשים בתהליך הדפסת תלת הממד?
אותן מדפסות הגיעו בשנים האחרונות לרמה גבוהה מאוד של דיוק העוזרת לנו, הרופאים, לשחזר בצורה מושלמת, ממש ברמה של מיקרונים בודדים, את האיבר החסר. ההדפסה בתלת ממד מתבססת על עקרון שכבות דקות, המודפסות זו על זו ומורכבת מחומרים כמו טיטניום או פלסטיק פולימרי, כדוגמת PEEK (Polyether ether ketone).
המדפסת מייצרת את הדגם הסופי, שכבה אחר שכבה, באמצעות נוזל פולימרי שהופך למוצק תחת תאורה על סגולית, כשמערכת לייזר משרטטת את הצורה הנדרשת, על כל שכבה שמודפסת. המוצר הופך בסופו של דבר לקשיח ולדגם תלת הממד המבוקש. ניתן להשלים כל איבר, כאשר ההדפסה עצמה נעה בין שעות ספורות (לאיברים קלים לשחזור) ועד ל-12 שעות לעצמים מורכבים יותר.
בנוסף, אין כל מגבלה בכל הנוגע לגודל האיבר החסר. הדבר החשוב ביותר הוא הצורך בהבנת האנטומיה שלו: שתל טיטניום יכול לשאת ב"עומס" גדול יותר ומתאים לכל איבר, בעיקר ללסת תחתונה; זאת, בעוד ה-PEEK מתאים יותר להשתלה במרכז הפנים.
האם השתלת העצם המלאכותית עלולה לגרום לזיהום או לשינוי בהבעות הפנים?
המטרה היא שהעצם תיקשר ותיקלט, וכל עוד אין קומוניקציה עם חלל הפה, אין גם סיבה שהיא תזדהם. חשוב להדגיש כי בכל הנוגע להבעות פנים, אין כל שינוי מהותי בפני המנותח לאחר ההשתלה. מעבר לכך שעל הרופא לדעת את עובייה של הרקמה, כדי למנוע פגיעה בתנועת הפנים, הבשורה הטובה היא ששרירי ההבעה, שהם שרירים שטחיים, אינם מחוברים לעצם כלל וכלל, כך שאין מקום לדאגה.
הטכנולוגיה החדשה, המתבססת על הדפסה בתלת ממד, עתידה בקרוב להתקבע כחלק בלתי נפרד בהליכים רפואיים. כבר כיום, אנחנו עדים למדפסת תלת הממד, היוצרת למעשה רקמות חיות, ומיועדת ליצירת תאי גזע ולהשתלתם, כך שסביר להניח שהמשך המהפכה הטכנולוגית עוד צפוי להפתיע אותנו אך יותר ולהפוך כל חלום למציאות.
פורסם בתכנית "אורלי וגיא- ערוץ 10"
פורסם במגזין "פורבס".
פרופ' מיכל לונץ, ד"ר אבי חפץ, ד"ר רועי לנדסברג, ד"ר יונתן להב, פרופ' עודד נחליאלי ופרופ' יעקב ביקלס נכללו ברשימת "הרופאים הטובים בישראל 2016" של מגזין פורבס.
פורסם באתר "דוקטורס".
שיטה חדשה לכריתת בלוטות הפרוטיס: הקטנה של אורך החתך, זמן החלמה מהיר, קיצור תקופת האשפוז וצלקת מינורית. וגם: מדוע חשוב למנוע פגיעה בעצב הפנים?
הסרת גידול בבלוטות הפרוטיס, בלוטות הרוק הגדולות ביותר, מתבצעת בדרך כלל באמצעות חתך סטנדרטי – קדמית לאוזן ועד לצוואר; וגורמת לפגיעה אסתטית (לעיתים פגיעה קשה) בחולים. גישה זעיר-פולשנית, בה מותאם החתך לכל חולה ולכל גידול – מקטינה משמעותית את הצלקת הניתוחית ואת מהלך הניתוח. בכך נעסוק במאמר זה.
אכן: מחקר חדש שבחן גישה זעיר-פולשנית בניתוח גידולים בבלוטות הפרוטיס (בת האוזן), מצא כי ניתן להתאים אישית את סוג הניתוח לגודלו ולמיקומו של הגידול – ובכך לצמצם את גודל הצלקת ואת ימי האשפוז. כל זאת ללא פגיעה בעצב הפנים.
במחקר, שתוצאותיו יפורסמו בקרוב, נבחנו 122 חולים שנותחו בשיטת חתכים מזעריים, בשל גידולים שפירים וממאירים. אצל כל המטופלים הוסרו במלואם הגידולים והרקמה הסובבת אותם, לא נרשמו סיבוכים רציניים (שיתוק עצב הפנים) ונצפה אחוז נמוך מאוד של הישנות הגידול.
באזור הפנים ישנם שלושה זוגות של בלוטות רוק ראשיות: בלוטת הפרוטיס, הבלוטה התת-לסתית והבלוטה התת-לשונית. בנוסף, קיימות אינספור בלוטות קטנות המפוזרות ברירית חלל הפה, השפתיים, הלשון, החיך והלוע.
תפקיד כל הבלוטות הללו: להפריש רוק לחלל הפה באופן קבוע. הרוק עוזר לריכוך האוכל, התחלת תהליך העיכול, שמירה על חלל הפה, הגנה על השיניים מפני עששת ועוד. בנוסף, הרוק מהווה קו ראשון של מערכת החיסון – להגנה מפני גורמים זרים.
בלוטות הפרוטיס – אחד משלוש הזוגות הראשיים של בלוטות הרוק – הן בלוטות הרוק הגדולות ביותר וממוקמות קדמית לאוזן, עם "זנב" המתמשך אחורה, אל מתחת לאוזן. מהבלוטה יוצאת תעלה (תעלת סטנסון), אשר ממנה מופרש הרוק לחלל הפה. בתוך בלוטות הפרוטיס, עובר עצב הפנים המפעיל את כל שרירי הפנים באותו הצד. עצב הפנים מאפשר לבצע תנועות כמו הרמה וכיווץ גבות, עצימת העין, ניפוח לחיים, תנועות הפה ועוד. פגיעה בעצב הפנים תגרום לקושי בביצוע פעולות רבות ובעיקר הבעות הפנים, אך לעיתים גם אכילה ושתייה.
כ-80% מהגידולים בבלוטות הרוק מופיעים בבלוטות הפרוטיס וכ-80% מהגידולים בבלוטה זו הינם שפירים. במקרים בהם לא מטפלים בגידול שפיר, קיים סיכון להתפתחות גידול ממאיר – וסיכון זה גובר עם השנים. גידולים ממאירים הם בעלי יכולת התפשטות ועלולים לפלוש לרקמות מרוחקות, כגון ריאות ועצמות.
גידול בבלוטות הפרוטיס לרוב אינו כואב וכמעט שאינו מורגש, עד לרגע שבו אזור הבלוטה נפוח מעט. היעדר תסמינים מחייב הן את המטופלים והן את הרופאים להיות מודעים לכל שינוי – ולוודא בעזרת מישוש ידני של האזור, האם מדובר במצב המצריך בדיקה מעמיקה יותר. כאשר ישנו חשש כי מדובר בגידול, המטופל נשלח לבדיקת אולטרסאונד ולניקור, שאכן יאבחן במרבית המקרים גידול שפיר לעומת ממאיר; וכמו כן, יצביע על מיקומו וגודלו של הגידול.
בעבר, עם גילוי גידול בבלוטה (שפיר או ממאיר), היה נהוג לכרות את האונה השטחית בה מצוי הגידול. הטכניקה המקובלת להסרת הבלוטה הינה בשיטת חתך "בלייר" – חתך מאזור קדמת האוזן ועד הצוואר; כל זאת, כדי לאבחן את מהלכו של עצב הפנים, שכאמור עובר בבלוטה. פגיעה בשוגג בעצב הפנים מהווה פגיעה אנושה באיכות החיים, הן עקב פגיעה משמעותית ביכולת מצמוץ (החשובה, כדי לשמור על לחות הקרנית ואף עלולה לגרום לאובדן ראיה, אם היא איננה מטופלת) והן עקב פגיעה אסתטית קשה. לכן, החתך המקובל היה גדול יחסית והפגיעה האסתטית בחולים הייתה משמעותית.
בשנים האחרונות, נבחנה גישה לפיה ניתן לכרות את גידולי בלוטת הפרוטיס בגישה זעיר-פולשנית, תוך ניסיון הולך וגובר המאפשר לטפל בגידול בבלוטה בעזרת חתכים זעירים, המותאמים למטופל לפי גילו, סוג הגידול (קטן, נייד, חשוד) ומיקומו (קדמי, אמצע, אחורי). זאת, מבלי לשנות את אחוז הישנות הגידולים השואף לאפס ומבלי להוסיף סיכון לפגיעה בעצב הפנים.
בגישה הנוכחית, נעשה שימוש בשלושה חתכים שונים, התלויים בגודל הגידול ובמיקומו; כך, קוצרו משמעותית משך הניתוח וההחלמה ממנו. ההשלכות אינן רק אסתטיות, בזכות מזעור הצלקת, אלא גם קיצור משמעותי של משך זמן הניתוח ותקופת האשפוז.
היתרונות הבולטים של שיטה זו הינם, בין היתר: הקטנה של אורך החתך, זמן החלמה מהיר וקיצור תקופת האשפוז, צלקת מינורית – וכל זאת בלא הגדלת הסיכון לפגיעה בעצב הפנים.
ובחזרה למחקר: המסקנות שעולות מהמחקר מעידות כי חתך קטן ומותאם אישית יכול לשמש אמצעי לכריתת גידולים שפירים וממאירים בבלוטת הפרוטיס. לפיכך, כאלטרנטיבה לחתך אחד המתאים לכל, יש לבחון את האפשרות לחתך "מיני בלייר" פרטני, זעיר-פולשני ואינדיווידואלי – המתאים הן לגידולים שפירים והן לגידולים ממאירים. בידיו של מנתח מיומן, חתך "מיני בלייר" הוא גם בטוח וגם בעל תוצאות קוסמטיות מעולות.
פורסם בעיתון "הארץ".
תופעה רפואית וקוסמטית מטרידה היא התפתחות אבנים והיצרויות בבלוטות הרוק. ארבע בלוטות רוק בחלל הפה עלולות להיפגע ואף להיסתם על ידי אבנים או היצרויות בצנרת. עליהן נמנות בלוטת הפרוטיד – הנוטה להתנפח אצל חולי חזרת – והבלוטה התת-לסתית, המצויה מתחת ללסת התחתונה.
התפתחות אבנית בבלוטות הרוק מובילה לרוב לנפיחות, תופעה שהבריטים מכנים "סינדרום הארוחה" (mealtime syndrome), מפני שבעת רעב, כשבלוטת הרוק מגורה, נוצרת נפיחות. נפיחות קלה פוגעת במראה האסתטי, אבל נפיחות קשה עלולה לגרום זיהומים ובמקרים קשים אף חנק. לפי הערכות שפורסמו בספרות הרפואית, אבנים בבלוטות הרוק מתפתחות בקרב 0.7%-1.5% מהאוכלוסייה המבוגרת. הסיכון לפתח אבנים בבלוטות הרוק בקרב גברים כפול מהסיכון שנשים יסבלו מהבעיה.
פרויקט הפיתוח החל כבר בשנת 1993 בבית החולים ברזילי באשקלון. באמצעות האנדוסקופ הצליחו רופאים לשלוף שערה מבלוטת רוק של ילד וחלקיקי אוכל מבלוטת הרוק התת-לסתית של ילד אחר. "כשהתחלנו את הפרויקט, השתמשנו באנדוסקופים בקוטר של 2.5-3 מילימטרים. מאז הצלחנו להקטין את עובי האנדוסקופ ל-300 מיקרון – שליש מילימטר", מספר מפתח המוצר פרופ' עודד נחליאלי, מנהל המחלקה לכירורגיית פה ולסת בברזילי.
"לרוק יש תפקיד חיוני. הוא משמש חומר זיכוך לריריות הפה, מכיל נוגדנים מסוג IGA, המגינים על השיניים, ואנזימים המסייעים לעיכול", מסביר נחליאלי.
כמה תיאוריות רפואיות מעלות השערות על המקור לאבנים בבלוטות הרוק. העיקרית ביניהן גורסת, כי מקורן בהפרשות של תוצרי פירוק (מיקרוליטים) על ידי בלוטות הרוק. תוצרי הפירוק מצטברים בחלק הצר של הבלוטה ומהווים גרעין להיווצרות האבן, המורכבת בעיקר מסידן ומזרחן. עד כה לא נמצא בספרות הרפואית קשר בין הצטברות אבנים בבלוטות הרוק לבין מתח נפשי או להתפתחות אבנים בכליות או בדרכי המרה.
בעבר נהגו לטפל באבנים בבלוטת הרוק באמצעות כריתת הבלוטה, הליך שדרש ניתוח בהרדמה מלאה. בעקבותיו נוצרו לרוב צלקת חיצונית ושקע בפנים, במקום שממנו הוסרה הבלוטה. ניתוח להסרת בלוטת רוק מלווה גם בסיכון לנזק לעצבי הפנים, לרבות העצב הנותן תחושה ללשון. בנוסף, הסרה של בלוטת רוק מפחיתה בשליש את כמות הרוק בפה בזמן מנוחה, וכך מעלה את הסיכון להפחתת ההגנה של הרוק על השיניים. האנדוסקופ חוסך את הניתוח ומאפשר לשלוף את האבן החוצה באמצעות מלקחיים זעירים המותקנים בו, בלי לפגוע במבנה הבלוטה. ביותר מ-90% מהמקרים, הפעולה נעשית בהרדמה מקומית.
האנדוסקופ החדש מפותח בשיתוף פעולה עם חברה גרמנית. "כדי לאפשר עבודה בממדים זעירים כאלה, הוחלט לפרק את האנדוסקופ למערכת אופטית קבועה ולחלק חד פעמי, המוחלף בין טיפולים. החלק החד פעמי כולל תעלות עבודה זעירות, בקוטר של 300 עד 500 מיקרון, שאינן ניתנות לניקוי", מבהיר נחליאלי.
במחקר שפורסם לפני שנתיים בכתב העת הרפואי "Laringoscope" תוארו 4,691 מטופלים עם אבנים בבלוטות הרוק מבריטניה, צרפת, גרמניה וישראל, שטופלו באנדוסקופ. לפי המחקר, רק כ-3% מהם נזקקו לכריתה של בלוטת הרוק כולה. האנדוסקופ הוכנס לשימוש בבתי חולים ברחבי הארץ ולפני כחודש ביקש חיל הרפואה הסיני ללמוד את השיטה. לאחרונה הורחב השימוש באנדוסקופ הזעיר להזרקת חומרי מילוי לשתלים בשיניים, וכן לגילוי סרטן בצינורות בלוטות החלב בשד ולפתיחה של היצרויות בתעלות הדמעות בעיניים.
פורסם באתר "Doctors".
הפתרון הטוב ביותר לשיניים חסרות הוא השתלות שיניים, הנחשבות יעילות, עמידות וקלות לביצוע – בזכות טכנולוגיות מתקדמות וחומרים איכותיים.
השתלת שיניים היא הליך רפואי הנותן מענה למצב בו יש שיניים חסרות, כחלק משיקום הפה ושחזור שיניים חסרות. אנשים מאבדים שיניים בשל סיבות מגוונות – עששת, מחלות פריודנטליות (מחלות חניכיים) וחבלות. הטכניקות הקיימות כיום להשתלת שיניים מאפשרות למלא את חללי השיניים החסרות בשתלים דנטליים וכתרי חרסינה, אשר משתלבים בפה ויוצרים מראה של שיניים טבעיות וחיוך מלא.
מהם שתלים דנטליים?
שתלים הם התקנים מטיטניום, אשר ממש מזכירים "דיבל" או בורג – והם מוברגים לעצם הלסת. סביב השתלים, בחלוף תקופת מעבר, נבנית עצם – וכך השתלים, אשר למעשה מחליפים את שורשי השיניים, נשארים קבועים בלסת ומחזיקים את השיניים שמולבשות עליהן. השיניים הן למעשה כתרי חרסינה המולבשים על השתלים הדנטליים.
כיצד מבוצעת השתלת שיניים?
השתלת שיניים כוללת מספר שלבים:
ראשית: בדיקה רגילה על ידי מומחה לכירורגיית פה ולסתות בצירוף צילום פנורמי שמאפשר לנו לאתר את כל הבעיות שקיימות בפה ולהתאים תכנית טיפול מקיפה ואיכותית.
שנית: ביצוע בדיקת סי.טי של השיניים המאפשרת שיקוף הפה ואזורי ההשתלה בתלת מימד.
שלישית: עקירה ו/או ביצוע ההשתלה; הליך ההשתלה עצמו אורך בממוצע שעה וחצי עד שעתיים ללסת שלמה (רבע שעה לשתל בודד). הוא יכול להיעשות בהרדמה מקומית או תחת טשטוש עמוק (למשל במקרים בהם המטופל סובל מחרדה דנטלית) ואז ישנו רופא מרדים המלווה את כל מהלך הטיפול. בעקבות הטשטוש המטופל איננו חש ואיננו זוכר דבר מהנעשה בעת הטיפול. יחד עם זאת, במהלך הטיפול, המטופל מבין הוראות ומשתף פעולה עם הסובבים. לאחר הטיפול, אם הכל עובר בשלום, השתלים נקלטים בפיו של המטופל ומשמשים אותנו כבסיס להלבשת כתרי החרסינה הנראים כשיניים טבעיות.
אילו קשיים עלולים להתעורר בקשר לטיפול ההשתלה?
על כל הקשיים ניתן להתגבר ורובם נדירים. בכל מקרה, לא משנה איזה קושי מתעורר, אם פונים למומחה הנכון, ובמקרה של השתלות, מדובר במומחה לכירורגיית פה ולסת, הוא ימצא את הפתרון המיטבי. לרוב מתעורר צורך בפתרונות במקרים של מחסור בעצם לסת. וכן במקרים של אחרי טיפול ההשתלה שאז ישנו דימום, זיהום או מצב בו השתלים לא נקלטים.
אז מה עושים, במקרה שאין מספיק עצם להשתלה?
השתלים הדנטליים מוברגים לעצם הלסת – וחייבת להיות מספיק עצם כדי להחזיק את השתלים, על מנת שישרדו. אם אין מספיק עצם, למשל עקב אוסטיאופורוזיס, ספיגת עצם וכדומה, אז חייבים למצוא פתרון. במקרים אלה, הפתרון יכול להיות הרמת סינוסים או השתלת עצם לצורך עיבוי הרכס מחוסר השיניים או הגבהתו.
מהי הרמת סינוס?
זהו הליך שיכול להתבצע רק בלסת העליונה – והוא מיושם כאשר חסרה עצם לסת. הסינוסים הם חללים הממוקמים מעל עצם הלסת העליונה ומעל לשורשי השיניים, משני צדי האף. החללים הללו, המלאים באופן רגיל באוויר, ממולאים בחלקם התחתון במסגרת ניתוח הרמת סינוס בחומר עצם.
חומר זה מאפשר לעצם לבנות את עצמה סביב השתל – וכך לגדול; והשתלים מתחזקים ומתקבעים בעצם, באופן שמאפשר את הצלחת התהליך והישרדות השתלים. חשוב לציין כי מומלץ לבצע הליך זה של ניתוח להרמת סינוס, על ידי מומחה בכירורגיית פה ולסת, שהוא בעל הידע הכלים והמיומנויות הנדרשים. זאת על מנת להגיע לתוצאות מיטביות ולמנוע סיבוכים.
מהי השתלת עצם – וכיצד היא שונה מהרמת סינוס?
השתלת עצם מתבצעת בלסת תחתונה ולעתים בלסת עליונה (כשאין אפשרות לבצע הרמת סינוס). להבדיל מהרמת סינוס, שם ממולא חלל הסינוס בחומר דמוי עצם, בהשתלת עצם, מושתלת עצם של ממש, הנלקחת מהמטופל במקרים מסוימים או על ידי שימוש בעצם שנקנית שמקורה באדם.
ניתן לקחת עצם ממספר מקומות בגוף. בחלק מהמקרים, לקיחת העצם והשתלה שלה יכולה להתבצע במרפאת השיניים; ולעתים נדרש שההליך יושלם בחדר ניתוח בבית החולים. לאחר השתלת העצם, מחכים כי העצם תיקלט – ורק אז מבצעים את ההשתלה. גם את הפעולה הזו, של השתלת עצם, מומלץ שיבצע מומחה בכירורגיית פה ולסת.
ומה קורה כאשר גוף המטופל דוחה את השתלים לאחר ההשתלה?
כאשר חולפת תקופת ההחלמה שלאחר השתלת שיניים והמטופל מרגיש כאב באזור ההשתלה, וניכרת שם נפיחות ו/או הפרשה מוגלתית; וכן במקרים בהם השתל זז, נייד ואיננו "יושב" קבוע, יש לחשוד כי הגוף דוחה את השתל.
במקרים אלה, הרופא יבצע בדיקות – ואם יסיק כי כך הם פני הדברים, השתלים יוצאו, המטופל יקבל טיפול מתאים ויחכו שהאזור יחלים. לאחר שיחלפו כל תסמיני דחיית השתל, יתחילו מחדש בהשתלה. במרבית המקרים בפעם השנייה השתלים נקלטים.
מה אורך חייהם של השתלים? כמה זמן הם יחזיקו מעמד?
זו שאלה שאין עליה תשובה, משום שהשתלים בהם נעשה שימוש כיום הם כה יעילים ואיכותיים, עד שלא ניתן להשוות אותם לשתלים בהם נעשה שימוש בעבר. יש מעקב ומחקרים רק לגבי שתלים ישנים; וניתן לראות כי הם שורדים בין עשר לחמש עשרה שנה. השתלים החדשים בוודאות ישרדו הרבה יותר זמן, אבל אי אפשר לנקוב מספר, עד שלא יושלם המעקב אחריהם. כנראה שאת התשובות נדע בעוד עשרים שנה.
לסיכום:
השתלת שיניים היא פתרון מושלם לשיניים חסרות וקיימות כיום שיטות המאפשרות את ביצועה באופן יעיל, המניב תוצאות מצוינות. לעתים דורשת ההשתלה הכנה מוקדמת, בדמות ניתוחים – כגון: הרמת סינוס ו/או השתלת עצם ואת ההליכים האלה חשוב לבצע אצל מומחה בכירורגיית פה ולסת.
פורסם באתר "Ynet"
גוף האדם שזור בעצבים (nerves) המאפשרים למוח לקבל מידע חיצוני מהסביבה (ראייה / שמיעה / מגע / כאב / טמפרטורה / טעם ).
12 עצבים מרכזיים הנקראים עצבי הגולגולת – העצבים הקרניאלים, הם עצבים היוצאים ישירות מהמוח (דרך חורים בגולגולת) ומעבירים למוח עצבוב תחושתי ותנועתי מהראש ועד לחלל הבטן.
אחד מהם הוא העצב הטרגמינלי, מספק את התחושה לאזור הפנים, הלחי, הסנטר, השפתיים והלשון. על עצב זה מתלבש גם העצב אשר מספק את תחושת הטעם ללשון ולכן ניתן לומר כי פגיעה בעצב זה תשפיע גם על התחושה וגם על הטעם המתקבל מהלשון.
התחושה המתקבלת מהלשון חשובה ביותר לגוף האדם על מנת להימנע מאכילה של אוכל קר או חם מדי, בזיהוי של מאכלים מקולקלים, בהנאה מהאוכל (טעם), בשליטה על ריור ובנוסף הלשון מהווה איבר חישה חשוב מאוד באופן כללי עבור גוף האדם. אנטומית, עצב הלשון יוצא מהמוח לכיוון חלל הפה ונכנס לתוך הלשון משני צדדיה. בפועל, העצב עובר בצד הפנימי של החניכיים וצמוד בתחילת דרכו לאזור בו נמצאות שיני הבינה.
באיור, ניתן לראות את עצב הלשון הצבוע בצבע צהוב כשהוא חתוך. ניתן להתרשם מהקרבה של העצב לרירית רצפת הפה והקרבה הגדולה שלו לאזור השיניים ובמיוחד לשן הבינה.
במקרה של שיני בינה ובמיוחד במקרה של שיני בינה כלואות, העצב יכול לעבור בצמידות מרבית לכותרת השן הכלואה (ממש מתחת לרירית החניכיים), ומכאן הסכנה הממשית שבפגיעה בעצב זה בזמן עקירת שיני הבינה.
פגיעה בעצב זה בזמן טיפול שיניים יכולה להתרחש כתוצאה מפגיעה ישירה בשל לחץ על העצב והחניכיים בזמן הוצאת שיני הבינה או כתוצאה מחיתוך ממשי של העצב בזמן חיתוך החניכיים שמעל שן הבינה, דבר הנעשה על מנת לאפשר הוצאה של השן הכלואה. לחhלופין תיתכן פגיעה משנית עקב רעלת עצבית מחומרים המשמשים לאלחוש המקום טרם העקירה או בשל הצטלקות וריפוי לא תקין של אזור החניכיים לאחר העקירה.
שינוי תחושתי יכול להתבטא בצורה של ירידה בתחושה ואו בטעם, הופעה של נימול / עקצוץ או לחילופין הופעה של רגישות יתר ואף כאב עז לכל מגע או בזמן שינוי בטמפרטורה.
מחקרים הראו כי הפרעה/ פגיעה תחושתית שכזו לאחר עקירה מתרחשת ב-עד 22% מהמקרים. ההסבר לכך טמון בעובדה שעצב זה עלול להימצא בסמיכות כה רבה לשן הבינה הנעקרת ואמצעי העזר השגרתיים המשמשים כיום את רופא השיניים או הרופא המנתח אינם מאפשרים לצפות בעצב זה ולהימנע מפגיעה בו.
יש לזכור כי העצב הינו צינור הולכה רגיש, בקוטר של פחות מ 1 מילימטר. הערכה של פגיעה אם קרתה, צריכה להתבצע בדחיפות על ידי רופא מומחה לכך.
פעמים רבות הרופא המטפל מתקשה להעריך את חומרת הפגיעה העצבית ומשום כך מתקשה בבחירת הטיפול המתאים, דבר אשר יכול לגרום לנזק חמור ולפגיעה שאינה ברת תיקון בעתיד.
באופן כללי זיהוי הפגיעה המדויקת וביצוע טיפול כירורגי, אם נדרש בשלב מוקדם ככל האפשר, תאפשר ריפוי והצלחה טובה יותר של הניתוח. במידה שלא מבוצע טיפול כירורגי כאשר זה נדרש, המוח מתחיל בתהליך של פירוק העצב בשל חסר שימוש, תהליך אשר בסופו העצב יהפוך לרקמת חיבור רגילה ולא יהיה בו זכר לרקמת עצב אשר יכולה להעביר מסרים חשמליים למוח.
לחילופין, במהלך תהליך הריפוי של אזור העקירה הגוף מתחיל לייצר רקמת צלקת למטרה למלא את החור שנוצר לאחר העקירה. רקמת צלקת זו יכולה להתמקם בין שני קצוות העצב החתוכים, ובכך למנוע מעבר של תחושה עצבית על גבי העצב, ומכאן הדרך להתחלה של פירוק העצב והריסתו הסופית קצרה מאוד.
במקרים קלים יותר, רקמת בחיבור רק נכרחת סביב סביב צינור העצב וחונקת אותו מלהעביר מסרים חשמליים למוח. מכאן, החשיבות הראשונית העצומה של זיהוי מהיר של הפגיעה וקבלת החלטה טיפולית מתאימה.
חשוב לציין כי תהליך זה של התחלת פירוק העצב (דגרדציה) בשל חוסר שימוש, מתחיל כבר כמה ימים לאחר הפגיעה. העדות הראשונה לפגיעה עצבית מגיעה בדרך כלל מהמטופל עצמו אשר מתלונן על רדימות / קור / שינוי תחושתי באזור הלשון.
בדיקה ראשונית גסה תיעשה על ידי הרופא המטפל בעזרת מחט לבדיקה של מגע גס, וצמר גפן לבדיקה של מגע עדין. את הבדיקות עושים כשהמטופל עוצם את עיניו לצורך קבלת בדיקה אובייקטיבית יותר.
בדיקות מתוחכמות יותר הנעשות בחיבור של אלקטרודות למחשב מאפשרות ביצוע גירוי חשמלי. הגירוי מאפשר לעקוף את הרצפטורים העצביים ולספק לנו מידע על מצב סיבי העצב עצמם. שינוי בעוצמת הזרם יאפשר לנו לקבל מידע על העצב, על ההולכה שלו ועל חומרת הפגיעה.
הטיפול במקרה של פגיעה מתחלק לטיפול כירורגי וטיפול תרופתי. הטיפול התרופתי יעיל רק במידה והפגיעה בעצב אינה כוללת חיתוך מלא וניתוק מלא של צינור ההולכה. הטיפול התרופתי יעיל רק במקרים בהם חוסר התחושה נובע מטראומה שטחית לעצב או היווצרות בצקת או דלקת באזור הניתוח אשר מפעילה לחץ זמני ומדכאת באופן זמני את ההולכה בצינור. התרופות יהיו מסוג נוגדי דלקת ובעיקרם סטרואידים.
מאידך, טיפול כירורגי ניתוחי מיידי יבוצע כאשר יש ידיעה ברורה או חשד בסבירות גבוהה לקרע של העצב או כאשר אין שיפור לאורך זמן לאחר טיפול תרופתי. תזמון ביצוע הניתוח כפי שהוסבר קודם טרם שהחל תהליך הפירוק של העצב, קריטי מאוד להצלחתו.
חשוב לציין כי ניתוח במועד מאוחר מדי, כאשר העצב כבר נמצא בתהליכים ניווניים, יהיה מועד לכישלון. כך שחשוב לזכור שכאשר מטופל מתלונן על הפרעה תחושתית המופיעה לאחר טיפול שיניים – צריך להעריך את גורם ההפרעה, לזהות את העצבים המעורבים, לעקוב אחריהם ולקבל החלטה על סוג הטיפול הנדרש ובאיזו מסגרת יש להעניק אותו.
ד"ר נעם ברוק, רופא בכיר, המחלקה לכירורגית הפה והלסתות, המרכז הרפואי ברזילי, אשקלון.
פרופ' עודד נחליאלי, מנהל המכון לרפואה וכירורגית הפה והלסתות, המרכז הרפואי ברזילי, אשקלון והיחידה לכירורגיה אנדוסקופית וטיפול במחלות בלוטות הרוק, מרכז א.ר.ם, אסותא רמת החייל, ת"א
קביעת תור למרפאה, בטל': 072-3942614
קביעת תור למוקד החירום, בטל': 6343*
וב Whatsapp:י 054-5059620
פקס: 03-7645462
כתובת:
סניף ראשי: בית החולים אסותא, הברזל 20, קומה 1, רמת החייל, תל אביב
©כל הזכויות שמורות לא.ר.ם
Recent Comments