Category Archives: אוזניים ושיקום השמיעה

פורסם באתר "nrg".

קריסטינה, שהצליחה לברוח עם משפחתה מוורשה, איבדה את שמיעתה כשהחלה המלחמה. במשך שנים היא התנסתה במכשירים שונים, אבל לדבריה, "כל רעש הפריע לי". עד שבישראל היא עברה את הניתוח המיוחל: "היום אני שומעת יותר טוב מחבריי הקשישים".

"למדתי לבד לקרוא שפתיים, וכילדה, חשבתי שכולם מתקשרים כך אחד עם השני. המיומנות הזו עזרה לי בהמשך גם בבית הספר. פשוט הסתדרתי", כך מספרת קריסטינה מריאנסטרס, ניצולת שואה בת 81 וחצי מרמת גן.

היא הייתה בת 3 כשחלתה בדלקת קרום המוח וכתוצאה מכך איבדה את שמיעתה. לרוע מזלה, הדבר אירע בדיוק כשפרצה מלחמת העולם השנייה, כך שלא זכתה לטיפול כלשהו. בזכות העובדה שכבר ידעה לדבר, הצליחה קריסטינה להערים על הסובבים אותה ואפילו הוריה לא היו מודעים לחירשותה. אלא שפעם הגיע לביקור דודה, שהיה גם רופא ילדים. הוא קרא לילדה בשמה אך היא לא ענתה, וכך התגלתה העובדה כי היא אינה שומעת.

היה לה מכשיר ידידותי אמנם, אבל היא לא הצליחה להשיג לו סוללות. קריסטינה עם מכשיר שמיעה בצעירותה צילום: גדעון מרקוביץ

כריסטינה נולדה ב-5 בנובמבר 1935. משפחתה הצליחה לברוח מוורשה בנובמבר 1939 לביאליסטוק שברוסיה. הם חיו בעוני גדול וסבלו עד כדי כך שחלק מהאנשים שהגיעו לשם רצו לחזור לפולין. למזלם, הגרמנים לא אישרו להם מעבר חזרה לפולין, וכך הם ניצלו מהשמדה.

הק.ג.ב העביר את הפליטים מפולין לעומק רוסיה, שם הם חיו בצריפים מעץ כשהם ישנים על דרגשים, מופרדים אחד מהשני. כשרוסיה הצטרפה למלחמה נגד גרמניה, שוחררו כל הפליטים מהמקום והם היו צריכים להסתדר לבד, מה שהיה קשה אפילו עוד יותר.

כל אותו זמן אבי המשפחה לא חי איתם כלל. כשהייתה קריסטינה בת 6 וחצי, קיבל האב החלטה – שהתבררה כשגויה – לעבוד בנציגות ממשלת פולין. הוא הואשם בריגול ודנו אותו, ללא משפט, ל- 15 שנות מאסר. בתחילה ידעו בני המשפחה מה איתו, אך אחר כך איבדו כל קשר עמו.

ב-1946 חזרה המשפחה לפולין. קריסטינה ואחותה שהו בבית ילדים, ושם מתנדבים של הג'וינט שמו לב לכך שהילדה לא שומעת. הם רכשו עבורה את מכשיר השמיעה הראשון שלה – מכשיר לא מאד גדול, אבל עם סוללות ענקיות ומסורבלות. המכשיר השני שקיבלה קריסטינה היה יותר ידידותי אמנם, אבל אז היא לא הצליחה להשיג לו סוללות.

"היום אני עוד יותר בטוחה שצדקתי". קריסטינה מריאנסטרנס עם בעלה דניאל, בביתם ברמת גן צילום: גדעון מרקוביץ

רק ב-1955 נוצר קשר עם האב שהשתחרר שנה לאחר מכן, ואז המשפחה התאחדה וחזרה לפולין. "אני לא נשאר כאן יותר", הצהיר האב, והמשפחה עלתה לישראל.

קריסטינה למדה כימיה ועבדה כלבורנטית במעבדה בקופת חולים בפתח תקווה. שנה לאחר שעלתה לארץ היא הכירה את בעלה, איש התעשייה הצבאית, שלו היא נשואה 58 שנה. בסמוך לחתונה, משפחה מבלגיה הביאה לקריסטינה מכשיר שמיעה חדש מחו"ל, מחובר לאוזניה, אבל האיכות לא הייתה טובה. "כל רעש הפריע לי", אמרה. "צלילים רגילים היו עבורי רעש. אוטובוס חולף, דיבורים, רדיו. היה לי קשה מאד להתרכז עם כל המהומה שמסביב".

כשהגיע לארץ מכשיר שמיעה חדש, כזה שמתלבש על האוזן, מיהרה קריסטינה לרכוש אותו. המכשיר הזה שימש אותה עשרות שנים, עד שבוקר אחד לפני כשלוש שנים התעוררה לדממה מוחלטת: המכשיר נדם.

לאחר סבב של בדיקות והתייעצויות, ובעקבות המלצה של בת דודה, הגיעה קריסטינה אל רופאה שהמליצה לה על השתלת "שתל שבלול" (שתל קוכליארי). להפתעתה של קריסטינה, הרופאה, פרופ' לונץ', סיפרה לה שהיא בעצמה עברה השתלה דומה, וגם לה ניסיון לא נעים עם מכשירי שמיעה שלא עשו את העבודה.

היא רק מצטערת שלא שמעה את נגינתה של אמה. קריסטינה מריאנסטרנס צילום: גדעון מרקוביץ

"פרופ' לונץ שאלה אותי מה אני רוצה. אמרתי לה: 'לשמוע', והייתי נחושה בדבר. היא התרשמה מהנחישות שלי. לאחר הערכה שמיעתית מקיפה וביצוע הדמיה, היא החליטה שאני מתאימה לעבור השתלת שבלולית", אמרה קריסטינה. "היום אני עוד יותר בטוחה שצדקתי, כי אחרת כל החיים שלי היו סגורים".

בשלב זה החלה קריסטינה במרוץ לקבלת השתל, כאשר בקופת החולים, שבה עבדה עשרות שנים, לא הסכימו לאשר לה את הניתוח, אולי בשל גילה. זאת, על אף שמגיע לה גם במסגרת הסל וגם משום שהיא ניצולת שואה. קריסטינה כבר שקלה לתבוע את קופת החולים, אך בסופו של דבר היא החליטה לעבור את הניתוח במימון חלקי פרטי. הניתוח עבר בהצלחה, ולאחריו היא עברה שיקום שמיעה וטיפול אצל קלינאי תקשורת, שעזרו לה להסתגל לשתל.

היום היא מאושרת. אמנם בהתחלה לא היה לה קל להסתגל לשתל, והיא הייתה צריכה להתרגל לצלילים גבוהים אשר אינה זוכרת ששמעה אי פעם. אבל ככל שעברו הימים, הטיפול במכשיר השתפר וכך גם שביעות רצונה.

היום היא מאושרת. קריסטינה מריאנסטרנס צילום: גדעון מרקוביץ

כעת יכולה קריסטינה לתקשר עם העולם טוב יותר מאי פעם. לדבריה, איכות חייה השתפרה בצורה משמעותית ביותר, והיא ממליצה על הניתוח הזה לכל המתקשים בשמיעה. "אנשים טועים לחשוב שמדובר בניתוח מוח וחוששים מהתהליך", אמרה, "אבל זה 'רק' ניתוח אוזן. יום אחרי כן יצאתי מבית החולים. היום אני בטוחה שכל מי שזקוק לשתל, מוטב שיעבור את התהליך מוקדם ככל שניתן. זה משנה חיים. עובדה: חבריי הקשישים תמיד שמעו טוב ממני. היום התהפכו היוצרות ואני שומעת הרבה יותר טוב מהם".

רק על דבר אחד קריסטינה מצטערת: "אמא שלי היתה פסנתרנית, ובמשך שנים לא שמעתי את נגינתה". אבל סוף טוב, הכל טוב.

פורסם במגזין "דרייבר".

פורסם בתכנית "חיים בריא"- ערוץ 10.

פורסם באתר "Doctors"

דלקות אוזניים אצל ילדים כרוכות פעמים רבות בזיהום בתעלה המחברת בין האוזן התיכונה לחלל הפה. הפתרון -ניתוח כפתורים.

חשוב לדעת כי זהו ניתוח פשוט ומומלץ.

כ-90 אחוז מהילדים יסבלו באופן שגרתי מדלקות אוזניים, במהלך ילדותם – ודלקות אוזניים הן הסיבה השכיחה ביותר, בפניה לרופא הילדים בישראל. הגורם העיקרי לכך הוא תעלה צרה וקצרה אצל הילדים, המחברת בין האוזן התיכונה לבין חלל הפה. תעלה זו, הקרויה תעלת אוסטכיוס, אחראית בין היתר על איזון הלחצים באוזן. אלא שהמבנה הזה מגביר את העברת המזהמים מחלל הפה של הילד אל האוזן. החיידקים "מטפסים" מחלל הפה ו"נתקעים" באוזן התיכונה, צוברים נוזלים, לפעמים ממש מוגלה – ונוצר לחץ מקומי. זוהי דלקת האוזניים הקלאסית בילדים. הבעיה הזו גורמת לא רק לאי שקט, כאבים וחוסר נוחות, אלא לעתים גם לליקויי שמיעה. התוצאה: שכיחות גבוהה של דלקות אוזניים.

מהו ניתוח כפתורים?

בקרב ילדים שיש להם באופן קבוע נוזל באוזן התיכונה, העלול לגרום לירידה בשמיעה, או בקרב ילדים עם אירועים חוזרים ותדירים של דלקות אוזניים, רופאי אף-אוזן-גרון ככל הנראה ימליצו על הכנסת צינורית אוורור (כפתור) בעור התוף. הדבר יאפשר אוורור תקין של האוזן התיכונה – וניקוז של הנוזל או המוגלה, מה שיקל מאוד על הילד.

ניתוח כפתורים (VT Tube) הוא פרוצדורה מאוד שגרתית. הניתוח עצמו דורש בדרך כלל הרדמה מלאה, אבל התהליך הוא פשוט וקצר; ולמען האמת – גם לא ממש כואב. מרבית הילדים משתחררים הביתה עוד באותו היום. לרוב, הכפתור נשאר באוזן תקופה מסוימת (כתשעה חודשים עד שנה) – ובשלב מסוים הוא מסיים את תפקידו, יוצא עצמאית – ועור התוף מחלים.

במאמר זה, "נעשה סדר" בניתוח השגרתי ביותר בקרב ילדים – ובדרך גם נפריך מיתוסים מפתיעים במיוחד.

האם ניתוח הכפתורים עלול דווקא לדרדר את השמיעה של הילד?

הצטננויות חוזרות, מבנה אנטומי לקוי של האוזן ובעיה באיזון הלחצים – גורמים להפרשת ריר באוזן. מהנוזל עצמו אין צורך לדאוג, אך הסכנה המרכזית היא ליקוי שמיעה. הנוזל גורם לאיחור בהתפתחות השפה, לקליטה מופחתת של אינפורמציה מהסביבה – ולאי שקט התנהגותי, העשוי להתבטא גם בהפרעות קשב ובחוסר נוחות. כמו לחיות עם אטמי אוזניים – כל יום, כל היום.

סיבוך נדיר שעלול להיווצר מהניתוח הוא צמיחה של עור מתעלת השמע החיצונית, לתוך חלל התוף – דרך הנקב של הכפתור (כולסטאטומה).

עם זאת, אסור לשכוח כי בימי המחלה חלה פגיעה זמנית בשמיעה; אולם לאחר טיפול מתאים והחלמה מלאה, חוזרת השמיעה להיות תקינה ונורמלית.

האם אחרי הניתוח הראשון גוברים הסיכויים כי הילד ייאלץ לחזור שוב על הניתוח?

שיעור ההצלחה של ניתוח הכפתורים הוא כ-75%; ובמילים אחרות: 3/4 מהילדים לא ייאלצו לעבור אותו שוב. סכנות מהפעולה הכירורגית כמעט ואינן קיימות – והסיבוכים לטווח ארוך הם נדירים וכוללים בעיקר פליטה מוקדמת של הכפתורים מהאוזן (אז יש צורך לחזור על הניתוח).

ברגע שהכפתורים במקום – והתעלה יבשה מהפרשות, השמיעה תשתפר באופן מידי. לאחר יציאת הכפתור, בקרב חלק קטן מהילדים – תהיה הצטברות נוזלים מחדש והם יקבלו המלצה על הכנסה חוזרת של הצינוריות.

האם ילדים ששוחים או צוללים סובלים יותר מדלקות אוזניים?

ראשית, גם ילדים שלא שוחים – סובלים מדלקות אוזניים. דלקות אוזניים אצל ילדים נגרמות, לרוב, עקב הצטברות נוזלים בחלל שבין האף לאוזן. לראיה: עיקר דלקות האוזניים אצל ילדים הן דלקות באוזן התיכונה – ולא החיצונית. כלומר: מים של הבריכה או הים לא יכולים לחדור את עור התוף – ולכן אין ראייה מדעית, לקשר בין דלקות אוזניים לבין שהייה מרובה במים.

האם חזרה למים עלולה לגרום לדלקות אוזניים ולניתוח חוזר?

בעבר, נהגו להימנע לחלוטין מהרטבת האוזניים, אך בשנים האחרונות נוכחנו לראות שאצל רוב הילדים אין מגבלה לכך. בזמן הימצאותו של הכפתור בתוך האוזן, רצוי להשתמש באטמים או בצמר גפן עם וזלין, להימנע מקפיצה למים או מצלילה. אם למרות אמצעי ההגנה שנקטתם, מופיעה הפרשה מוגלתית – יש להיבדק אצל רופא. ברוב המקרים, הילד יזדקק לטיפות אוזניים אנטיביוטיות בלבד. את ההפרשה עצמה, ניתן לנקות במגבון נקי או במי חמצן. אבל, ככלל, ברגע שהצינורית יוצאת מהאוזן באופן עצמאי, אין צורך לחשוש מחדירת מים לאוזניים.

האם הכפתור שמכניסים במהלך הניתוח דומה בעצם לכפתור שעל החולצה?

ה"כפתור" הינו המונח העממי שדבק באלמנט המוחדר אל תוך עור התוף. זוהי, למעשה, צינורית דקיקה העשויה בדרך כלל מסיליקון, דרכה מתנקז לחץ הנוזלים – מהחלק האחורי של עור התוף, אל עבר האוזן התיכונה. אותה צינורית אינה "בררנית", לגבי כיוון תנועת הנוזלים, כך שבמידה והלחץ החיצוני גובר על הפנימי (למשל, במהלך שחייה בבריכה) – יחדרו מים לכיוון האוזן הפנימית.

מאחר שמתבצע איזון לחצים טבעי, לאחר החדרת הצינורית, מורגשת הפחתה משמעותית בתדירות הופעות דלקות האוזניים. הניתוח עצמו מבוצע תחת הרדמה מלאה אצל ילדים והרדמה חלקית אצל מבוגרים. במהלך הניתוח, מבוצע חתך זעיר בעור התוף, נשאבים הנוזלים הממוקמים קרוב אליו מצדו האחורי של העור – וצינורית מוחדרת דרך החתך. כל זאת, תוך מספר דקות בודדות. לאחר התהליך, אין בדרך כלל תחושת כאב – והצינוריות מוצאות מאליהן מתוך עור התוף, עד כשנה לאחר הניתוח.

האם בגלל החשש מההרדמה עדיף שלא לנתח – את מה שיכול "לעבור לבד"?

ניתוח להכנסת כפתורים נערך בילדים בהרדמה מלאה. במשך כל זמן הניתוח, הילד איננו חש בכאב – ומרדים מומחה בודק את מצבו הגופני של המטופל, בכל רגע ורגע, כדי לוודא שהוא ישן שינה עמוקה, שריריו רפויים והוא אינו חש דבר.

ההרדמה ניתנת לרוב באמצעות מסכה. כמה עשרות שניות לאחר חבישתה, חווה הילד תחושה של ערפול הכרה – ושוקע בשינה. ברגע שמסתיים החלק הכירורגי של הניתוח, מעיר המרדים את המטופל באמצעות הפסקת מתן חומרי האלחוש. אחרי ההתעוררות, מועבר המנותח אל מחלקת ההתאוששות – כדי לוודא התעוררות איטית ובטוחה מהניתוח.

במקרים נדירים ביותר, תיתכן תגובה אלרגית לחומרי ההרדמה, אולם סיכון זה אינו קיים אצל מטופל שכבר עבר קודם לכן ניתוח בהרדמה כללית.

הילד רק בן חצי שנה – זה לא מוקדם מדי?

ניתוח הכפתורים מבוצע בילדים בכל הגילאים, אך בעיקר בתינוקות בגילאי חצי שנה עד שנתיים, כאשר טיפול אנטיביוטי בזיהומים חוזרים באוזן התיכונה נכשל – ולתינוק נגרמת ירידה בשמיעה. במהלך הניתוח, ינקב הכירורג חור זעיר בעור התוף, דרכו תוחדר הצינורית העשויה מסיליקון או חומר סינתטי אחר, לעומק של עד שני מילימטרים בלבד – צינורית המאפשרת מעבר (הן של אויר והן של נוזלים) בין האוזן החיצונית לתיכונה. מעבר חופשי זה מבטיח ניקוז יעיל של נוזלים שמצטברים באוזן התיכונה, עקב הדלקות והזיהומים החוזרים, מאפשר השוואת לחצים באופן שמונע את יצירת הלחץ באוזן התיכונה ואף משפר את השמיעה.

לסיכום, ניתן לטפל ביעילות בדלקת אוזניים, אולם קיימת חשיבות רבה לאבחן את המחלה בזמן, על מנת למנוע סיבוכים אפשריים ומיותרים. אם ילדכם סובל מדלקות אוזניים חוזרות ונשנות או נוזלים קבועים באוזן וירידה בשמיעה – בהחלט ראוי להתייעץ עם רופא אף-אוזן-גרון ילדים ולשקול ניתוח.

ד"ר משה חייצ'יק הוא מומחה לרפואת אף-אוזן-גרון ילדים, במרכז א.ר.ם באסותא ת"א.

פורסם באתר "Doctors"

כ-80% מהילדים חולים בדלקת אוזניים אחת לפחות עד גיל 3 – ומסתבר שהקשר בין סוג הדלקת לעונות השנה כלל איננו מקרי. 

כדאי שתהיו קשובים לכאבי האוזניים של ילדכם.

בואו של האביב מבשר לנו כי מחלות החורף אוטוטו מאחורינו – אבל מה שמצפה לנו בעונה החמה לא בהכרח מעודד יותר. בין השפעת והנזלת, שהיו מנת חלקנו בימים הקרים, לבין כאבי הבטן והראש, מהם סובלים בעיקר בקיץ – יש מחלה שעתידה לבקר אותנו בלא קשר למעלות שבחוץ: דלקות האוזניים.

מהי דלקת אוזניים? ממה היא נגרמת?

דלקת אוזניים הינה אחת המחלות השכיחות והנפוצות ביותר – והיא תוקפת בעיקר ילדים צעירים. מחקרים מראים כי כ-80% מהילדים חולים בדלקת אוזניים אחת, לפחות, עד גיל 3. כמו כן, דלקות שאינן מטופלות עלולות לגרום במקרים חמורים לפגיעה בשמיעה.

נהוג לחלק את דלקות האוזניים לשני סוגים עיקריים: דלקת באוזן החיצונית ודלקת באוזן התיכונה; שתי המחלות הללו נגרמות מסיבות שונות – ולהן מאפיינים שונים.

מהי דלקת בתעלת האוזן החיצונית?

דלקת אוזניים חיצונית (Otitis Externa) אופיינית יותר לקיץ, בעיקר כי היא מתחילה בדרך כלל בגירוי של העור, אשר מצפה את תעלת האוזן. הגירוי הזה עלול להיגרם, למשל, מכלור שמצוי במי בריכות, ממי הים המלוחים ומשפע החול שעל שפת הים.

על הגירוי הזה עלולים "להתלבש" חיידקים ולחולל דלקת – וזו מכאיבה מאוד, משום שתעלת האוזן איננה יכולה להגמיש את עצמה; ולכן, היא רגישה מאוד לכל לחץ. בדרך כלל, מגע חיצוני – ולו הקל ביותר, גורם לכאב ומסמן כי מדובר בדלקת, גם אם אין תסמינים נלווים, כגון עליית חום.

לאוזן החיצונית יש מנגנונים ייחודיים שנועדו להגן עליה מפני חיידקים, כולל הפרשת שעווה (צרומן). גורמים שעלולים לפגוע באותם מנגנוני הגנה הם חשיפה מרובה למים, ניקוי האוזניים באמצעות מקלוני צמר גפן, מחלות שונות של העור בתעלת השמע ושימוש במכשירי שמיעה או באטמים. כל פגיעה שכזאת – ואין זה משנה מה מקורה – מעלה את הסיכון ללקות בדלקת האוזן החיצונית.

כיצד ניתן לטפל בדלקת אוזניים חיצונית?

הטיפול בדלקת אוזניים חיצונית תלוי בחומרת הממצאים – והוא כולל מספר מרכיבים.

• ניקוי האוזן החיצונית מההפרשות שהצטברו – פעולה שעושה רופא א.א.ג. הפעולה הזאת חשובה במיוחד, במקרים שבהם קיימת בצקת ניכרת של תעלת השמע, יחד עם הצטברות של הפרשות.

• הימנעות מחשיפה למים, בשלב החריף של המחלה, באמצעות שימוש באטמים או בצמר גפן מרוח בווזלין – בעת שמתקלחים. רצוי מאוד להימנע משחייה, במשך שבוע לפחות. וחשוב לא לנקות את האוזניים באמצעות מקלוני צמר גפן.

• בארץ נפוץ השימוש בטיפות אנטיביוטיות, בתוספת סטרואידים, המפחיתים כאבים ובצקות. במקרים קלים, ניתן להסתפק בחומרים חומציים או בחומרי חיטוי, המדכאים התרבות של חיידקים. אם קיימת חסימה של תעלת השמע בגלל בצקת משמעותית, יש לפנות לרופא א.א.ג, העשוי להחליט על החדרת פתיל לתעלת השמע, כדי שיספוג את הטיפות – ויאפשר להן להגיע לאזורים הפנימיים יותר.

• כאבים ניתן לשכך לפי הצורך, באמצעות תרופות שנמכרות ללא מרשם. במקרים קשים במיוחד או לחולים שמצויים בסיכון מוגבר לפתח סיבוכים נוספים, לעיתים יש צורך בתרופות חזקות יותר, שאותן ניתן לקבל רק באמצעות מרשם רופא.

מהי דלקת באוזן התיכונה?

דלקת באוזן התיכונה (Otitis Media) אופיינית בעיקר בעונת החורף – ולרוב נגרמת על-ידי וירוסים או חיידקים שונים. לפיכך, די שכיח לגלות דלקת חריפה בילד הסובל מספר ימים מסימני מחלה ויראלית של דרכי האוויר העליונות – כלומר: נזלת, ליחה ואודם בלוע.

למעשה, האוזן היא חלק ממערכת הנשימה העליונה, יחד עם חלל הפה והאף. לכן, במקרה של הידבקות, הווירוס או החיידק עלולים לעבור מחלל הפה אל תוך האוזן דרך התעלה (אוסטכיוס) המחברת ביניהם – ולגרום לזיהום. ילדים נוטים לפתח דלקות אוזניים חוזרות, משום שהתעלה שמחברת בין האוזן לבין חלל הלוע שלהם צרה יחסית; ולכן, האוזן מתקשה לנקז את הזיהום. במקרים רבים, הזיהום בתחילתו הוא ויראלי – אך בהמשך מתווספים חיידקים, היוצרים זיהום משני.

הכאב המלווה את הדלקת נגרם עקב לחץ שמופעל על עור התוף העדין. בקרב תינוקות וילדים קטנים, תתבטא הדלקת בחום, כאב עז, אי שקט, בכי וצרחות, בעיקר בשעות הלילה. סימנים נוספים עשויים להיות משיכת האוזן או גלגול הראש לצדדים – על המזרון. חשוב, עם זאת, לדעת, כי בתינוקות ייתכן כי הביטוי היחידי לדלקת יהיה חום ואי שקט, ללא ממצאים המכוונים לאוזן דווקא.

עם החמרת הדלקת, עלולה להופיע ירידה בשמיעה, המתדרדרת, ככל שהדלקת חמורה יותר. לעיתים גורם התהליך הדלקתי לנקב בעור התוף – ויציאת מוגלה אל מחוץ לאוזן. במקרים אלה, תהיה ירידה משמעותית בעוצמת הכאב ושיפור גם מבחינת החום והירידה בשמיעה. חוסר שיפור כזה עלול להצביע על סיבוכים צפויים.

כיצד מתבצעת אבחנה של דלקת באוזן התיכונה?

האבחנה של דלקת באוזן התיכונה נעשית באמצעות אוטוסקופ, המאפשר לראות את עור התוף. מאחר שרוב דלקות האוזניים נגרמות מווירוס, רוב הרופאים ימתינו בין 24 שעות לבין 48 שעות, כדי לראות אם חל שיפור בהרגשתו של החולה. אם הדלקת אכן ויראלית, מצבו של החולה ישתפר באופן ניכר בזמן ההמתנה. אם לא חל שיפור, יתחיל הרופא במתן אנטיביוטיקה, כאשר הטיפול הקונבנציונלי כולל מתן אנטיביוטיקה דרך הפה וטיפות אוזניים לשיכוך הכאב.

אם ישנם שלושה מקרים או יותר, שבהם מאבחנים דלקת באוזן התיכונה בתוך פרק זמן של חצי שנה או פחות, או לחילופין יותר מארבע דלקות אוזניים בשנה – מדובר בדלקות חוזרות. במקרים כאלה, ייתכן שהרופא יחליט על טיפול אנטיביוטי מונע למשך שלושה שבועות.

שיטה נוספת היא טיפול מונע לסירוגין. בסוג הטיפול הזה, ההורים מודרכים להתחיל את הטיפול המונע במשך שבוע, בכל פעם שמופיעים תסמינים המעידים על התחלת המחלה הנגיפית, המקדימה את דלקת האוזן התיכונה: הצטננות הכוללת חום, נזלת, שיעול וכדומה.

אם יש הפרשת מוגלה מהאוזן, אפשר לתת טיפול מקומי לדילול המוגלה במי חמצן, בריכוז של 3%-1% שלוש פעמים ביום. נוסף על כך, צריך לנקות ולייבש לעיתים קרובות את פתח התעלה – ולמנוע חשיפה של האוזן למים. הנקב בעור התוף בדרך כלל נסגר מעצמו, לאחר שהדלקת חולפת.

בילדים שסובלים מהצטברות נוזלים באוזן התיכונה, הגורמים לסיבוכים, כמו זיהומים חוזרים ונשנים ופגיעה בשמיעה, ניתן לטפל באמצעות ניתוח להכנסת צינורית אוורור קטנה ("כפתורים") המסייעת בזרימת האוויר ומונעת הצטברות נוזלים. לעיתים ההמלצה כוללת גם את הוצאת האדנואיד (שקד שלישי) במהלך הניתוח.

חשוב לציין שקיומו של נקב בעור התוף מחייב את הרופא להתאים טיפות וטיפולים מקומיים שאינם פוגעים בחלק הפנימי של האוזן. לכן, יש לנהוג בזהירות ולהימנע משימוש מקומי בתכשירים ובתרופות סבתא, ללא התייעצות מוקדמת עם רופא אף אוזן גרון.

לסיכום: בדרך כלל, דלקת אוזניים אינה מסוכנת – ובמרבית המקרים הדלקת יכולה לחלוף מעצמה, ללא טיפול אנטיביוטי. כיום, כמעט שאין מצבים שצריכים להיות מטופלים בבית החולים או בטיפולים יותר מורכבים מאנטיביוטיקה, אך עדיין אנחנו רואים פה ושם דלקת של העצם ליד האוזן, המצריכה טיפול אינטנסיבי יותר. סימן האזהרה במקרה זה הוא הזדקרות של האפרכסת. זוהי נורה אדומה – וכדאי לפנות לרופא.

חשוב להדגיש כי בתינוקות הקטנים, מגיל חודשיים, כל זיהום עלול להיות מסוכן – וכל הופעת חום דורשת בדיקת רופא מידית או פנייה לבירור בחדר המיון.

ד"ר משה חייצ'יק הוא מומחה אף אוזן גרון ילדים וכירורגיית ראש וצוואר, במרכז א.ר.ם באסותא ת"א.

פורסם בעיתון "מעריב".

ראייה ושמיעה תקינות הן בעלות השפעה גדולה על עקומת הלמידה של הילדים. הם עצמם לרוב אינם מודעים לבעיה, ואי אפשר לצפות שהם ידווח עליה.

אנחנו בפתיחת שנת הלימודים, אווירת החופשה כבר מאחורינו, ואט־אט נכנסים לשגרה (מבורכת). נראה שהשלמנו את הרכישות הדרושות, קיבלנו את המידע באסיפת ההורים, והילדים (וגם אנחנו, ההורים) מוכנים. לרוב אנו עוסקות במדור זה בתזונה נכונה, שלה תפקיד חשוב במניעת מחלות, אך גם השפעה על התפקוד התקין, הריכוז ויכולת הלמידה של הילדים.
הפעם נעסוק בתחום אחר שמשפיע על יכולת הלמידה וההישגים של התלמידים: לקות ראייה או שמיעה. לעתים לקויות אלו אצל ילדים מזוהות בטעות כלקות למידה או כהפרעת קשב, ולא מטופלות היטב. אבחון מהיר עשוי למנוע את התסכול והקושי.

ראייה ושמיעה תקינות הן בעלות השפעה גדולה על עקומת הלמידה של הילדים. פגיעה בחושים אלה תקשה על רכישת מיומנויות למידה, תביא לירידה במימוש הפוטנציאל של התלמיד ותפגע בתפקודו הפיזי והחברתי. בבית, כאשר חלוקת הקשב של ההורים היא בין כמה ילדים, אפשר לפספס קושי של אחד מהם. הילדים עצמם לרוב אינם מודעים כלל לבעיה שיכולה להיות או להידרדרות במצבם, ולכן אין לצפות מהם לדווח.

החלון למוח

 בדיקות שמיעה וראייה מתבצעות בכיתה א' לכל התלמידים. בכיתה ח' מתקיימת בדיקת ראייה נוספת. הבדיקות נעשות על ידי אחיות בריאות התלמיד או בחלק מן המקרים על ידי אופטומטריסט (ראייה) או קלינאי תקשורת (שמיעה). במקרים חריגים מופנים הילדים להמשך טיפול בקופות החולים.

ילדים עד גיל 7 חייבים לבקר אצל רופא עיניים לפחות פעם אחת לצורך בדיקה. איגוד רופאי העיניים בישראל ממליץ לבצע בדיקת ראייה אחת לשנה. לצד בדיקת ראייה, מבצע רופא עיניים בדיקת עיניים הכוללת הרחבת אישונים לצורך בדיקה מקיפה של בריאות העיניים ותקינותן. 

אחרי גיל 7 ניתן לבצע את בדיקת הראייה אצל אופטומטריסט מוסמך. זה בודק אם יש צורך במשקפיים ואינו בודק את בריאות העין, אלא מאתר סוגים שונים של ליקויי ראייה, כמו רוחק ראייה, קוצר ראייה, אבחון של עין עצלה או פזילה, הנפוצות יותר בקרב ילדים.

פעמים רבות הורים ומורים יכולים לזהות בעצמם שהילד לא רואה טוב. עמוס ריינד, אופטומטריסט מ"ריינד אופטיקס", מציג סימנים שעשויים להעיד על ליקוי ראייה:

• שפשוף העיניים לעתים קרובות.

• תלונות על כאבי ראש או כאבים בעיניים או גם וגם.

• במקרים שבהם הילד יושב קרוב מדי למסך הטלוויזיה ולצג המחשב או שהוא מחזיק סמוך לפנים את הספר, הנייד או הטאבלט.

• הטיה של הראש במהלך קריאה או צפייה בטלוויזיה.

• מצמוץ, עצימה של אחת העיניים, עיניים דומעות, רגישות לאור.

• אם הילד מתקשה בביצוע משימות שדורשות קריאה או מסרב לקחת בהן חלק. 

לאחריות של ההורים לבדיקות ראייה חשיבות בטווח הקצר, בתקופת הלימודים, וגם בטווח הארוך, משום שטיפול מהיר ואפקטיבי יכול למנוע את החרפת המצב ולעתים אף לצמצום נזק.

נעשה ונשמע

בבדיקת שמיעה בבית הספר התנאים אינם אופטימליים מבחינת מיסוך רעשים, החדר שבו תתבצע הבדיקה לא יהיה אטום, אך ניתן יהיה לקבל מושג על קושי או ליקוי. התלמיד יופנה להמשך בירור אצל רופא אף־אוזן־גרון ובדיקת שמיעה במכון שמיעה.

"ליקוי שמיעה או ירידה בשמיעה עלולים להתרחש מכמה סיבות", מסביר ד"ר משה חייצ'יק מומחה אף־אוזן־גרון ילדים וכירורגיית ראש־צוואר ממרכז א.ר.ם באסותא. “מבנה אנטומי בעייתי מולד הפוגע בעצב השמיעה או באוזניים עצמן, גנים שהועברו מהורים כבדי שמיעה, או מנוזלים באוזניים התיכונות, דלקות חוזרות ונשנות וכן בעיות שונות –  העלולים לפגוע באנטומיה של האוזניים ואף לגרום לנזק בלתי הפיך. על הורים לילדים המועדים לסבול מליקוי שמיעה להיות ערניים במיוחד".

הסיבה הנפוצה ביותר לליקוי שמיעה נובעת מנוזלים באזור האוזן התיכונה. אצל חלק מהילדים נמתין כחודש־חודש וחצי כדי לבחון אם הנוזלים נספגו לבד. אחרים יטופלו באנטיביוטיקה מספר שבועות במטרה להפחית את הנוזלים (אף על פי שבמקרה זה התוצאה אינה שורדת לטווח הרחוק). אם הטיפולים לא עוזרים, מופנה הילד לניתוח כפתורים, מה שיאפשר אוורור תקין של האוזן התיכונה וניקוז של הנוזל או המוגלה. עד לפתירת הבעיה יש להתחשב בתלמיד. בתקופה זו כדאי להושיבו סמוך למורה, כדי שיוכל לשמוע טוב יותר.

ד"ר חייצ'יק מדגיש כי ככל שההורים ישימו לב מוקדם יותר לכך שהילד סובל מבעיית שמיעה כלשהי, ניתן יהיה לפתור אותה ללא נזקים עתידיים. אם הילד חוזר כמה פעמים על המילה “מה?", אם יש צורך להגיד לו שוב ושוב כל דבר, אם הווליום בטלוויזיה עולה לשמיים או אם ישנם עיכוב שפתי, אוצר מילים דליל או היגוי לא תקין – אלה הם סימנים לכך שהילד אינו חשוף לכל הצלילים.
את התנהגותו של הילד בגן יש לבדוק מול הגננות: להבחין אם הוא מפריע בזמן שעת סיפור, לא משתתף בפעילויות מוזיקליות ואף נמנע מליצור חברויות, משום שהרעש הסביבתי מפריע לו. במקרים אלה קיימת בעיה שגורמת לילד לחיות בסוג של בידוד.

חשוב להבין כי אנחנו לומדים לדבר על ידי שמיעה, אנחנו שומעים את הצלילים ומחקים אותם. ילד בעל ליקוי שמיעה לא ייחשף לחלק מהחומר הנלמד, ועלול לפגר אחרי שאר הילדים בכיתה, להתמודד עם בעיות שפה ואף להימנע מסיטואציות חברתיות.

פורסם במגזין 'לאישה', בתאריך 24.01.2011

לפרופ' מיכל לונץ, מנהלת מחלקת אף אוזן גרון ומומחית בעלת שם עולמי בשתלים קוכליאריים (שמתאימים למי שגם מכשירי שמיעה לא עוזרים להם) יש בעצמה שתל כזה. ליקוי השמיעה שלה לא הפריע לה להתקדם בחיים, אבל היום היא ממליצה לכל מי שצריך, לעבור את ההשתלה מוקדם ככל האפשר.

כשעלינו במדרגות, בדרך למרפאה שלה במרכז הרפואי "אסותא" ברמת החייל, אמרה לי פרופ' מיכל לונץ כבדרך אגב שעדיף שאשאר בצד ימין שלה. "באוזן ימין אני שומעת טוב יותר", אמרה והצביעה על אבזר דמוי מיקרופון מפלסטיק, הצמוד לאוזנה הימנית. זהו חלקו החיצוני של שתל קוכליארי (שתל השבלול), המילה האחרונה בתחום שיקום השמיעה. בלעדיו היא אינה שומעת דבר. פרופ' מיכל לונץ (54), מומחית לרפואה וכירורגיה של האוזן והשמיעה, ממייסדי א.ר.ם- המרכז לרפואת אף אוזן גרון וניתוחי ראש־צוואר בבית החולים "אסותא", היא מנהלת מחלקת אף אוזן וגרון, וראש התוכנית לרפואה וכירורגיה של האוזן והשמיעה בבית החולים "בני ציון – הטכניון" בחיפה. פרופ' לונץ נחשבת למומחית עולמית בכירורגיה של האוזן ובתחום השתלים הקוכליאריים."לא פניתי לרפואת אף אוזן גרון בגלל החירשות שלי", היא עונה לשאלה המתבקשת. "חיפשתי מקצוע שישלב רפואה וכירורגיה, ובמהלך הסטאז' התפנה מקום להתמחות במחלקת אף אוזן גרון בבית החולים 'מאיר' בכפר סבא".

ראיון עבודה עם שני מכשירי שמיעה

היא ילידת כפר סבא, בת אמצעית בין שלושה שומעים. "גם אני נולדתי שומעת, אם כי ייתכן שכבר אז היה קיים אצלי ליקוי שמיעה כלשהו", מסבירה פרופ' לונץ. "היום עושים לכל הילודים בדיקת סקר שמסוגלת לזהות את הרוב המכריע של ליקויי השמיעה המולדים. אז לא עשו בדיקות כאלו. אגב, רק מיעוט מכלל האנשים המתגלים בשלב כלשהו בחייהם כלוקים בשמיעתם, נולדים חירשים ממש. אצל רוב האנשים השמיעה מתקלקלת במשך השנים". היא הייתה תלמידה מצטיינת וספורטאית. למעשה, עד לקורס מקצועי בצבא – שבמהלכו בחרו בה באקראי להדגמה של בדיקת שמיעה – לא ידעה שמשהו לא בסדר בשמיעה שלה. "אמרו לי: 'כדאי שתלכי לרופא. יש לך ליקוי שמיעה דו־צדדי', אבל לא נבהלתי. מבחינתי – שמעתי, והיה ברור לי שלא קרה שום דבר חדש שדורש התייחסות". כשהגיעה עם הוריה לרופא אוזניים שמעה ממנו שהליקוי קיים אך אינו אמור להפריע, "כי הוא מצוי רק בתדירויות גבוהות". "באותה תקופה חשבו שליקוי כזה אינו מפריע להבנת הדיבור. היום יודעים שזה לא נכון. הרופא אמר שאין מה לעשות ויעץ לי לא ללכת למועדונים ולדיסקוטקים, אבל היות שממילא לא הלכתי, מבחינתי הכול היה בסדר". אבל לא הכול היה בסדר. השמיעה ירדה לאט לאט, והיא שמעה פחות ופחות טוב. "כשהבנתי שיש לי ליקוי שמיעה משמעותי החלטתי לנסות להתקין מכשיר שמיעה. זה היה אולי בגיל שלושים, אבל אז לא היו מכשירים משוכללים דיים, ובפרט לא מכשירים שמסוגלים להגביר את השמיעה סלקטיבית בתדירויות גבוהות, כפי שהצטרכתי. הטיפול היה גרוע יותר מהבעיה. ניסיתי, אבל הניסיון לא צלח. רק בגיל 38 בערך, ברגע שהיה מכשיר משוכלל יותר שהתאים לבעיה שלי, התקנתי אותו. שנתיים אחר כך, כשבאתי לראיון בבית החולים 'בני ציון', לניהול מחלקת אף אוזן גרון, כבר הייתי עם מכשירים בשתי האוזניים".
בדרך הספיקה לסיים שירות צבאי מלא, ללמוד רפואה באוניברסיטת תל אביב ולסיים בהצטיינות יתרה. אחרי סיום הלימודים נישאה למאיר קמינסקי, מאמן כדורסל ומורה לחינוך גופני, והם הורים לשלושה.

לא התביישת ללכת עם מכשירי שמיעה?
"כמעט כל מי שמתחיל להשתמש במכשירי שמיעה חש אי נוחות או מתבייש. איני חושבת שהייתי יוצאת מן הכלל הזה. העובדה שאיני שומעת היטב הייתה ברורה ובלתי ניתנת להסתרה, ולכן לא הייתה לי בעיה להגיד שאני לקוית שמיעה. "ברגע שהמכשירים עזרו לא הייתה לי בעיה ללכת איתם, וגם לא שיניתי את התסרוקת האסופה שלי כדי להסתיר. אני חושבת שדווקא חשוב שהסביבה תבין שאדם לקוי שמיעה, כדי שידברו איתו ברור יותר ולא ימלמלו". אחרי סיום התמחות וכמה שנות עבודה כרופאה בכירה בבית החולים "שיבא" בתל השומר, יצאה לתת התמחות במרכז הרפואי "ג'קסון ממוריאל" במיאמי, פלורידה. בשתי שנות שהותה שם התמקדה במיוחד בכירורגיה של האוזן ובסיס הגולגולת, שיקום השמיעה והשתלה שבלולית. "מדובר בניתוחים המטפלים במחלות כרוניות של האוזן, ומתקנים ליקויים במבנה האוזן המפריעים לשמיעה. ליקויים כאלה יכולים לנבוע מסיבות שונות. כשמדובר, לדוגמה, במחלה כרונית ההורסת את עור התוף והשמע, צריך להבריא אותה בעזרת ניתוח אחד או יותר. רק אחרי ששולטים במחלה ומגיעים למצב שבו האוזן בריאה ועור התוף שלם, אפשר לפנות לשיקום השמיעה. השיקום נעשה על ידי שיקום עצמות השמע, או בעזרת השתלת אביזרים שמחליפים את האיברים שלא מתפקדים. את עצמות השמע הפגועות ניתן להחליף בעצמים מלאכותיים הנקראים 'פרוטזות', שבדומה לעצמות השמע, מעבירות את הקול שמגיע לאוזן אל השבלול. "כשהפגיעה היא בשבלול, שתפקידו לעשות המרה של אות קולי לאות חשמלי (המועבר לעצב השמיעה וממנו למוח), והפגיעה היא כה חמורה עד שלא ניתן ליהנות ממכשירי שמיעה רבי עוצמה, מבוצעת השתלה שבלולית. מעבר לכך, לפגיעה בשמיעה עלולים לגרום גם ליקויים לא זיהומיים, כמו גידולים (לרוב שפירים), או פגיעות ראשוניות בעצמות השמע או בשבלול, כמו הבעיה שלי".

עברה את הניתוח אצל המורה שלה
ב־ 1998 , כמנהלת מחלקת אף אוזן גרון, ייסדה פרופ' מיכל לונץ את המרכז לכירורגיה והשמיעה בבית החולים "בני ציון" בחיפה, במסגרתו מנותחים ומשוקמים לקויי שמיעה רבים. במקביל ירידת השמיעה שלה עצמה החמירה. "על אף שלא הגעתי בשלב ההוא לחירשות ממש, המאמץ השמיעתי היה גדול מאוד ומכשירי השמיעה הרגילים כבר לא הועילו דיים", היא משחזרת.

לפני שבע שנים החליטה לעבור השתלה שבלולית (שתל קוכליארי). את הני־ תוח עברה אצל המורה שלה, פרופ' תומס בלקני מ"ג'קסון ממוריאל" שבמיאמי.

מה הוא שתל השבלול?
"שתל השבלול הוא אבזר אלקטרוני, המיועד לשיקום השמיעה אצל אנשים שליקוי השמיעה שלהם כה קשה, שמכשירי שמיעה רבי עוצמה כבר לא יכולים לעזור להם. הכוונה היא לבעלי ליקוי שמיעה קשה־עמוק, או עמוק דו צדדי (חירשות מוחלטת). השתל מדמה את תהליך עיבוד האות השמיעתי במערכת שמיעה תקינה. כלומר, הוא מעביר למוח אותות חשמליים, וכמו בשמיעה רגילה, המוח מפרש את האותות האלה כדיבור, למעט העובדה שכמות המידע המגיעה דרך שתל השבלול קטנה מזו המגיעה בשמיעה תקינה. אצל רוב המושתלים כמות המידע הזו מספיקה כדי להבין דיבור בתנאים רגילים."לשתל השבלול יש חלק פנימי, המושתל בניתוח, ואבזר חיצוני. באבזר החיצוני ישנו מיקרופון, הקולט את הדיבור; מעבד דיבור שהופך את המידע הקולי למידע חשמלי; ומשדר, המעביר את המידע החשמלי לחלק הפנימי, המוכנס כאמור בניתוח".

מה עושים בניתוח?
"מכניסים את האלקטרודות של האבזר הפנימי לשבלול, שהוא תעלה המסתובבת (כמו שבלול) סביב עצב השמיעה, המשמש לה כציר. באבזר הפנימי של השתל נמצאים גם מקלט ומגנט, שבעזרתו מוצמד החלק החיצוני, הנמצא מאחורי האפרכסת, לחלק הפנימי".

לך יש שתל קוכליארי בשתי האוזניים?
"לא. באוזן שמאל יש לי שרידי שמיעה ומכשיר שמיעה. בהמשך אעבור השתלה גם בה. עכשיו, עם השתל, אני שומעת לאין ערוך טוב יותר מבעבר".

קמת מההרדמה ושמעת כאחד האדם?
"ממש לא. לא שומעים מיד אחרי הניתוח. את האבזר החיצוני, שמתחבר לשתל הפנימי דרך העור, בעזרת המגנט, מרכיבים רק אחרי כחודש. מדובר בתהליך של הסתגלות, שכן האות החשמלי שעובר לשתל הוא אמנם תרגום של הדיבור, אך הוא אינו תרגום מלא, וצריך להסתגל לסוג זה של שמיעה. בהתחלה, השמיעה עם השתל היא שמיעה של צלילים הדומים לצלילים אלקטרוניים, ועם הזמן זה נשמע פחות או יותר רגיל. "בנוסף, צריך לכוון את השתל לכל משתמש באופן אינדיבידואלי. הכיוון נעשה על ידי קלינאי תקשורת המתמחים בכך ובהמשך, בהתאם לניסיון השמיעתי, הם כאלה שעוזרים באימוני שמיעה ושפה. אצל ילדים, שמעולם לא שמעו וטרם רכשו שפה, השיקום כולל הן אימון שמיעתי והן לימוד שפה. חלק מהמבוגרים, במיוחד אלה שסבלו מליקוי שמיעה עמוק זמן רב בטרם הושתלו, צריכים אימוני שמיעה, אבל לא שפה. אימוני השמיעה עוזרים מאוד להפיק תועלת מהשתל וחשוב לבצעם".

למי מתאים שתל שבלולי?
"לילדים ולמבוגרים הסובלים מליקוי שמיעה קשה־עמוק, או עמוק דו־ צדדי, שאינם מפיקים תועלת מספקת מזוג מכשירי שמיעה רבי עוצמה. אצל כולם כדאי מאוד להשתיל זמן קצר ככל האפשר לאחר שהגיעו למצב זה, והדבר קריטי במיוחד אצל ילדים שנולדו חירשים. להם רצוי להשתיל מוקדם ככול האפשר. כלומר, ברגע שבטוחים שהילד חירש. ברוב המקרים ניתן להיות בטוחים בכך לקראת גיל שנה, אבל לעתים גם קודם לכן. גם אצל מי שהתחרשו במהלך חייהם, שוקמו בעזרת מכשירי שמיעה, ושמעו איתם עד שחלה ירידה נוספת והמכשיר כבר לא יעיל, כדאי להשתיל בהקדם. שיקום מוקדם ככול האפשר מונע סבל מיותר. "חשוב לדעת שלאורך השנים השתל הקוכליארי משתפר והולך. אם בעבר השתילו אותו רק לחירשים מוחלטים, שאצלם אין מה להפסיד, הרי שהיום משתילים גם לכאלה שעדיין יש להם תועלת מסוימת במכשירי שמיעה".

למי לא מומלץ השתל?
"למי שאין לו עצב שמיעה (עקב תאונה, למשל), או למי שיש לו הפרעה במרכז השמיעה במוח. מדובר באוכלוסייה מצומצמת ביותר". מהם שיעורי ההצלחה של השתל הקוכליארי? "גבוהים מאוד. יכולת הדיוק בניבוי התוצאה, בהתאם לנתונים של כל מושתל, טובה ממש. כך לדוגמה, אצל אדם ששמע פעם, נחרש עקב פגיעה בשבלול, ומושתל מיד עם ההיחרשות –כשמכשירי השמיעה הפסיקו להיות יעילים – קיים סיכוי מאוד מאוד גבוה שיתפקד בצורה מצוינת עם השתל".

לכמה שנים השתל יעיל?
"לכל החיים. כמו כל מכשיר, גם השתל יכול להתקלקל, ואז מחליפים אותו. מרבית התקלות קורות באבזר החיצוני, הניתן להחלפה מיידית. כשהתקלה היא באבזר הפנימי יש להחליפו, וזה כבר כרוך בניתוח". 

האם השתל השבלולי נמצא בסל שירותי הבריאות?
"באופן מלא. הייתה לי יד פעילה בהכנסת שתל שבלול לילדים באופן מלא כבר בשנת 1999 . שתל כזה למבוגרים הוכנס לסל בשנת 2006."