Category Archives: ללא קטגוריה

פורסם בעיתון "הארץ".

שיטה חדשה לניתוח שקדים בילדים, שבה הם רק מוקטנים ולא מוסרים במלואם, מאפשרת להפחית בכאב ובדימומים.

ניתוח כריתת שקדים הוא אחד הניתוחים הנפוצים ביותר בקרב ילדים ומדי שנה מבוצעים בישראל אלפי ניתוחים שכאלה. הניתוח הוכח כיעיל ביותר עבור ילדים עם הפרעת נשימה חסימתית הנובעת מהגדלת יתר של השקדים, אך כרוך בהתאוששות ארוכה, כאב, אי יכולת לאכול וסיכון לדימום.

הפרעת נשימה חסימתית בשינה יכולה במקרה הטוב להתבטא בנחירות, ובמקרה הרע בדום נשימה בשינה, כלומר השתנקויות והפסקת נשימה לכמה שניות, ולעתים גם יקיצות מרובות והרטבת לילה. הפרעה זו, שמאובחנת בכ-3% מהילדים ועד 40% מהילדים הנוחרים, מורידה משמעותית את איכות השינה ויעילותה ועלולה לגרום להפרעות בתפקוד גם במהלך היום. בילדים הדבר מתבטא בעיקר בהפרעת ריכוז, בהישגים ירודים בלימודים ובמשימות, בפעלתנות-יתר ובעצבנות.

במצב תקין, בשלבי השינה העמוקים הכוללים את שנת החלום, שרירי הגוף רפויים, לחץ הדם יורד, העומס על הלב יורד והורמון הגדילה מופרש. בילדים הסובלים מהפרעת נשימה חסימתית בשינה, רפיון שרירי הלוע בעת ששוקעים בשלבי השינה העמוקים גורם לקריסת השקדים המוגדלים לתוך חלל הלוע עד לחסימתו. זו גורמת בהמשך לירידה בריווי החמצן בדם וכתגובה מפעיל המוח מנגנון אוטומטי של יקיצה חלקית שגורמת לעלייה במתח השרירים, פתיחת מעבר הנשימה בלוע ועלייה בלחץ הדם. לתופעה חוזרת זו יש השפעות ארוכות טווח כגון יתר לחץ דם כרוני, עיכוב גדילה ובמצבים קשים אי-ספיקת לב. בנוסף, ייתכנו קשיים חברתיים וירידה בהישגים הלימודיים עקב הפרעת ריכוז.

הטיפול המקובל במאה השנים האחרונות הוא כריתה מלאה של שני השקדים, כולל הקליפה (קופסית) הסיבית שלהם, פעולה שחושפת את שרירי הלוע והעורקים המזינים את השקד.

ניתוח זה אמנם נמצא יעיל בפתרון בעיית החסימה, אך מלווה לעתים קרובות בהחלמה ממושכת וכאב ממושך בבליעה, אשר יכול לגרום לילדים להימנע משתייה עד התייבשות. בנוסף, עקב חשיפה וחיתוך לא מבוקר של העורקים המחוברים לשקד בזמן כריתת השקד, בקרב 5% מהילדים עלול להופיע דימום מאזור הניתוח עד כעשרה ימים לאחריו. דימומים אלו מופיעים כשהילד כבר לא בהשגחה רפואית אלא בביתו בדרך כלל, יוצרים מצב חירום ודורשים ערנות רציפה מצד ההורים. נפח הדם בילדים הוא קטן ודימום עלול להביא לאובדן דם קריטי או לחנק עקב שאיפת דם לריאות. במצב זה צריך להביא את הילד המדמם בדחיפות לחדר המיון לשם בדיקה וטיפול, הכולל לעתים ניתוח דחוף לעצירת הדימום בהרדמה כללית בחדר ניתוח.

בשנים האחרונות פותחה שיטה חדשה להקטנת השקדים באופן מבוקר, ללא הסרתם המלאה וללא כריתת הקופסית המחברת אותם לשריר הלוע. גישה זו, המכונה בלעז Intracapsular Tonsillectomy, מאפשרת להשאיר שכבה דקה של קופסית השקד שמגנה על שריר הלוע מחשיפה לנוזלי חלל הפה ומונעת חשיפה וחיתוך של עורקי השקד הראשיים. נמצא כי שיטה זו פותרת את הפרעת הנשימה החסימתית בשינה, כיוון ששארית השקדים הקטנה הנותרת איננה חוסמת יותר את מעבר האוויר. גם לטווח ארוך התברר שרקמת השקדים נותרת קטנה. גדילה מחדש של שארית השקד והישנות תסמינים הן נדירות ביותר.

הניתוח נעשה בשני מכשירים חדשים, מכשיר המאפשר "גילוח" ושאיבה מבוקרת של השקד המוגדל ואלקטרודה המשמשת להמסה מבוקרת של הרקמה העודפת.

היתרון העיקרי מתבטא בהחלמה קלה וקצרה יותר, פחות כאב לאחר הניתוח וחזרה מהירה יותר לשגרה. בארה"ב מבוצע הניתוח באשפוז יום ומאפשר ללכת הביתה כעבור שעתיים. בישראל, מאחר שמשרד הבריאות לא נתן עדיין הנחיות ספציפיות לשיטה החדשה, עדיין מקובל להשאיר ילדים שנותחו להשגחה של לילה. ייתכן שבעתיד יוכלו ילדים שיעברו הקטנת שקדים להשתחרר באותו היום. בנוסף, שיעור הדימום לאחר הניתוח ירד משמעותית לכדי פחות מאחוז אחד.

כבר לפני כמה שנים הפכה שיטה זו מקובלת ושגרתית אצל מומחי אף-אוזן-גרון ילדים בארה"ב. לאחרונה חדרה טכניקה זו גם למרכזים רפואיים באירופה ובישראל.

ד"ר יניב אבנר הוא מנהל יחידת אף-אוזן-גרון ילדים במרכז א.ר.ם בבית החולים אסותא רמת החייל בתל אביב

פורסם בעיתון "מעריב".

ראייה ושמיעה תקינות הן בעלות השפעה גדולה על עקומת הלמידה של הילדים. הם עצמם לרוב אינם מודעים לבעיה, ואי אפשר לצפות שהם ידווח עליה.

אנחנו בפתיחת שנת הלימודים, אווירת החופשה כבר מאחורינו, ואט־אט נכנסים לשגרה (מבורכת). נראה שהשלמנו את הרכישות הדרושות, קיבלנו את המידע באסיפת ההורים, והילדים (וגם אנחנו, ההורים) מוכנים. לרוב אנו עוסקות במדור זה בתזונה נכונה, שלה תפקיד חשוב במניעת מחלות, אך גם השפעה על התפקוד התקין, הריכוז ויכולת הלמידה של הילדים.
הפעם נעסוק בתחום אחר שמשפיע על יכולת הלמידה וההישגים של התלמידים: לקות ראייה או שמיעה. לעתים לקויות אלו אצל ילדים מזוהות בטעות כלקות למידה או כהפרעת קשב, ולא מטופלות היטב. אבחון מהיר עשוי למנוע את התסכול והקושי.

ראייה ושמיעה תקינות הן בעלות השפעה גדולה על עקומת הלמידה של הילדים. פגיעה בחושים אלה תקשה על רכישת מיומנויות למידה, תביא לירידה במימוש הפוטנציאל של התלמיד ותפגע בתפקודו הפיזי והחברתי. בבית, כאשר חלוקת הקשב של ההורים היא בין כמה ילדים, אפשר לפספס קושי של אחד מהם. הילדים עצמם לרוב אינם מודעים כלל לבעיה שיכולה להיות או להידרדרות במצבם, ולכן אין לצפות מהם לדווח.

החלון למוח

 בדיקות שמיעה וראייה מתבצעות בכיתה א' לכל התלמידים. בכיתה ח' מתקיימת בדיקת ראייה נוספת. הבדיקות נעשות על ידי אחיות בריאות התלמיד או בחלק מן המקרים על ידי אופטומטריסט (ראייה) או קלינאי תקשורת (שמיעה). במקרים חריגים מופנים הילדים להמשך טיפול בקופות החולים.

ילדים עד גיל 7 חייבים לבקר אצל רופא עיניים לפחות פעם אחת לצורך בדיקה. איגוד רופאי העיניים בישראל ממליץ לבצע בדיקת ראייה אחת לשנה. לצד בדיקת ראייה, מבצע רופא עיניים בדיקת עיניים הכוללת הרחבת אישונים לצורך בדיקה מקיפה של בריאות העיניים ותקינותן. 

אחרי גיל 7 ניתן לבצע את בדיקת הראייה אצל אופטומטריסט מוסמך. זה בודק אם יש צורך במשקפיים ואינו בודק את בריאות העין, אלא מאתר סוגים שונים של ליקויי ראייה, כמו רוחק ראייה, קוצר ראייה, אבחון של עין עצלה או פזילה, הנפוצות יותר בקרב ילדים.

פעמים רבות הורים ומורים יכולים לזהות בעצמם שהילד לא רואה טוב. עמוס ריינד, אופטומטריסט מ"ריינד אופטיקס", מציג סימנים שעשויים להעיד על ליקוי ראייה:

• שפשוף העיניים לעתים קרובות.

• תלונות על כאבי ראש או כאבים בעיניים או גם וגם.

• במקרים שבהם הילד יושב קרוב מדי למסך הטלוויזיה ולצג המחשב או שהוא מחזיק סמוך לפנים את הספר, הנייד או הטאבלט.

• הטיה של הראש במהלך קריאה או צפייה בטלוויזיה.

• מצמוץ, עצימה של אחת העיניים, עיניים דומעות, רגישות לאור.

• אם הילד מתקשה בביצוע משימות שדורשות קריאה או מסרב לקחת בהן חלק. 

לאחריות של ההורים לבדיקות ראייה חשיבות בטווח הקצר, בתקופת הלימודים, וגם בטווח הארוך, משום שטיפול מהיר ואפקטיבי יכול למנוע את החרפת המצב ולעתים אף לצמצום נזק.

נעשה ונשמע

בבדיקת שמיעה בבית הספר התנאים אינם אופטימליים מבחינת מיסוך רעשים, החדר שבו תתבצע הבדיקה לא יהיה אטום, אך ניתן יהיה לקבל מושג על קושי או ליקוי. התלמיד יופנה להמשך בירור אצל רופא אף־אוזן־גרון ובדיקת שמיעה במכון שמיעה.

"ליקוי שמיעה או ירידה בשמיעה עלולים להתרחש מכמה סיבות", מסביר ד"ר משה חייצ'יק מומחה אף־אוזן־גרון ילדים וכירורגיית ראש־צוואר ממרכז א.ר.ם באסותא. “מבנה אנטומי בעייתי מולד הפוגע בעצב השמיעה או באוזניים עצמן, גנים שהועברו מהורים כבדי שמיעה, או מנוזלים באוזניים התיכונות, דלקות חוזרות ונשנות וכן בעיות שונות –  העלולים לפגוע באנטומיה של האוזניים ואף לגרום לנזק בלתי הפיך. על הורים לילדים המועדים לסבול מליקוי שמיעה להיות ערניים במיוחד".

הסיבה הנפוצה ביותר לליקוי שמיעה נובעת מנוזלים באזור האוזן התיכונה. אצל חלק מהילדים נמתין כחודש־חודש וחצי כדי לבחון אם הנוזלים נספגו לבד. אחרים יטופלו באנטיביוטיקה מספר שבועות במטרה להפחית את הנוזלים (אף על פי שבמקרה זה התוצאה אינה שורדת לטווח הרחוק). אם הטיפולים לא עוזרים, מופנה הילד לניתוח כפתורים, מה שיאפשר אוורור תקין של האוזן התיכונה וניקוז של הנוזל או המוגלה. עד לפתירת הבעיה יש להתחשב בתלמיד. בתקופה זו כדאי להושיבו סמוך למורה, כדי שיוכל לשמוע טוב יותר.

ד"ר חייצ'יק מדגיש כי ככל שההורים ישימו לב מוקדם יותר לכך שהילד סובל מבעיית שמיעה כלשהי, ניתן יהיה לפתור אותה ללא נזקים עתידיים. אם הילד חוזר כמה פעמים על המילה “מה?", אם יש צורך להגיד לו שוב ושוב כל דבר, אם הווליום בטלוויזיה עולה לשמיים או אם ישנם עיכוב שפתי, אוצר מילים דליל או היגוי לא תקין – אלה הם סימנים לכך שהילד אינו חשוף לכל הצלילים.
את התנהגותו של הילד בגן יש לבדוק מול הגננות: להבחין אם הוא מפריע בזמן שעת סיפור, לא משתתף בפעילויות מוזיקליות ואף נמנע מליצור חברויות, משום שהרעש הסביבתי מפריע לו. במקרים אלה קיימת בעיה שגורמת לילד לחיות בסוג של בידוד.

חשוב להבין כי אנחנו לומדים לדבר על ידי שמיעה, אנחנו שומעים את הצלילים ומחקים אותם. ילד בעל ליקוי שמיעה לא ייחשף לחלק מהחומר הנלמד, ועלול לפגר אחרי שאר הילדים בכיתה, להתמודד עם בעיות שפה ואף להימנע מסיטואציות חברתיות.

פורסם במגזין 'לאישה', בתאריך 24.01.2011

לפרופ' מיכל לונץ, מנהלת מחלקת אף אוזן גרון ומומחית בעלת שם עולמי בשתלים קוכליאריים (שמתאימים למי שגם מכשירי שמיעה לא עוזרים להם) יש בעצמה שתל כזה. ליקוי השמיעה שלה לא הפריע לה להתקדם בחיים, אבל היום היא ממליצה לכל מי שצריך, לעבור את ההשתלה מוקדם ככל האפשר.

כשעלינו במדרגות, בדרך למרפאה שלה במרכז הרפואי "אסותא" ברמת החייל, אמרה לי פרופ' מיכל לונץ כבדרך אגב שעדיף שאשאר בצד ימין שלה. "באוזן ימין אני שומעת טוב יותר", אמרה והצביעה על אבזר דמוי מיקרופון מפלסטיק, הצמוד לאוזנה הימנית. זהו חלקו החיצוני של שתל קוכליארי (שתל השבלול), המילה האחרונה בתחום שיקום השמיעה. בלעדיו היא אינה שומעת דבר. פרופ' מיכל לונץ (54), מומחית לרפואה וכירורגיה של האוזן והשמיעה, ממייסדי א.ר.ם- המרכז לרפואת אף אוזן גרון וניתוחי ראש־צוואר בבית החולים "אסותא", היא מנהלת מחלקת אף אוזן וגרון, וראש התוכנית לרפואה וכירורגיה של האוזן והשמיעה בבית החולים "בני ציון – הטכניון" בחיפה. פרופ' לונץ נחשבת למומחית עולמית בכירורגיה של האוזן ובתחום השתלים הקוכליאריים."לא פניתי לרפואת אף אוזן גרון בגלל החירשות שלי", היא עונה לשאלה המתבקשת. "חיפשתי מקצוע שישלב רפואה וכירורגיה, ובמהלך הסטאז' התפנה מקום להתמחות במחלקת אף אוזן גרון בבית החולים 'מאיר' בכפר סבא".

ראיון עבודה עם שני מכשירי שמיעה

היא ילידת כפר סבא, בת אמצעית בין שלושה שומעים. "גם אני נולדתי שומעת, אם כי ייתכן שכבר אז היה קיים אצלי ליקוי שמיעה כלשהו", מסבירה פרופ' לונץ. "היום עושים לכל הילודים בדיקת סקר שמסוגלת לזהות את הרוב המכריע של ליקויי השמיעה המולדים. אז לא עשו בדיקות כאלו. אגב, רק מיעוט מכלל האנשים המתגלים בשלב כלשהו בחייהם כלוקים בשמיעתם, נולדים חירשים ממש. אצל רוב האנשים השמיעה מתקלקלת במשך השנים". היא הייתה תלמידה מצטיינת וספורטאית. למעשה, עד לקורס מקצועי בצבא – שבמהלכו בחרו בה באקראי להדגמה של בדיקת שמיעה – לא ידעה שמשהו לא בסדר בשמיעה שלה. "אמרו לי: 'כדאי שתלכי לרופא. יש לך ליקוי שמיעה דו־צדדי', אבל לא נבהלתי. מבחינתי – שמעתי, והיה ברור לי שלא קרה שום דבר חדש שדורש התייחסות". כשהגיעה עם הוריה לרופא אוזניים שמעה ממנו שהליקוי קיים אך אינו אמור להפריע, "כי הוא מצוי רק בתדירויות גבוהות". "באותה תקופה חשבו שליקוי כזה אינו מפריע להבנת הדיבור. היום יודעים שזה לא נכון. הרופא אמר שאין מה לעשות ויעץ לי לא ללכת למועדונים ולדיסקוטקים, אבל היות שממילא לא הלכתי, מבחינתי הכול היה בסדר". אבל לא הכול היה בסדר. השמיעה ירדה לאט לאט, והיא שמעה פחות ופחות טוב. "כשהבנתי שיש לי ליקוי שמיעה משמעותי החלטתי לנסות להתקין מכשיר שמיעה. זה היה אולי בגיל שלושים, אבל אז לא היו מכשירים משוכללים דיים, ובפרט לא מכשירים שמסוגלים להגביר את השמיעה סלקטיבית בתדירויות גבוהות, כפי שהצטרכתי. הטיפול היה גרוע יותר מהבעיה. ניסיתי, אבל הניסיון לא צלח. רק בגיל 38 בערך, ברגע שהיה מכשיר משוכלל יותר שהתאים לבעיה שלי, התקנתי אותו. שנתיים אחר כך, כשבאתי לראיון בבית החולים 'בני ציון', לניהול מחלקת אף אוזן גרון, כבר הייתי עם מכשירים בשתי האוזניים".
בדרך הספיקה לסיים שירות צבאי מלא, ללמוד רפואה באוניברסיטת תל אביב ולסיים בהצטיינות יתרה. אחרי סיום הלימודים נישאה למאיר קמינסקי, מאמן כדורסל ומורה לחינוך גופני, והם הורים לשלושה.

לא התביישת ללכת עם מכשירי שמיעה?
"כמעט כל מי שמתחיל להשתמש במכשירי שמיעה חש אי נוחות או מתבייש. איני חושבת שהייתי יוצאת מן הכלל הזה. העובדה שאיני שומעת היטב הייתה ברורה ובלתי ניתנת להסתרה, ולכן לא הייתה לי בעיה להגיד שאני לקוית שמיעה. "ברגע שהמכשירים עזרו לא הייתה לי בעיה ללכת איתם, וגם לא שיניתי את התסרוקת האסופה שלי כדי להסתיר. אני חושבת שדווקא חשוב שהסביבה תבין שאדם לקוי שמיעה, כדי שידברו איתו ברור יותר ולא ימלמלו". אחרי סיום התמחות וכמה שנות עבודה כרופאה בכירה בבית החולים "שיבא" בתל השומר, יצאה לתת התמחות במרכז הרפואי "ג'קסון ממוריאל" במיאמי, פלורידה. בשתי שנות שהותה שם התמקדה במיוחד בכירורגיה של האוזן ובסיס הגולגולת, שיקום השמיעה והשתלה שבלולית. "מדובר בניתוחים המטפלים במחלות כרוניות של האוזן, ומתקנים ליקויים במבנה האוזן המפריעים לשמיעה. ליקויים כאלה יכולים לנבוע מסיבות שונות. כשמדובר, לדוגמה, במחלה כרונית ההורסת את עור התוף והשמע, צריך להבריא אותה בעזרת ניתוח אחד או יותר. רק אחרי ששולטים במחלה ומגיעים למצב שבו האוזן בריאה ועור התוף שלם, אפשר לפנות לשיקום השמיעה. השיקום נעשה על ידי שיקום עצמות השמע, או בעזרת השתלת אביזרים שמחליפים את האיברים שלא מתפקדים. את עצמות השמע הפגועות ניתן להחליף בעצמים מלאכותיים הנקראים 'פרוטזות', שבדומה לעצמות השמע, מעבירות את הקול שמגיע לאוזן אל השבלול. "כשהפגיעה היא בשבלול, שתפקידו לעשות המרה של אות קולי לאות חשמלי (המועבר לעצב השמיעה וממנו למוח), והפגיעה היא כה חמורה עד שלא ניתן ליהנות ממכשירי שמיעה רבי עוצמה, מבוצעת השתלה שבלולית. מעבר לכך, לפגיעה בשמיעה עלולים לגרום גם ליקויים לא זיהומיים, כמו גידולים (לרוב שפירים), או פגיעות ראשוניות בעצמות השמע או בשבלול, כמו הבעיה שלי".

עברה את הניתוח אצל המורה שלה
ב־ 1998 , כמנהלת מחלקת אף אוזן גרון, ייסדה פרופ' מיכל לונץ את המרכז לכירורגיה והשמיעה בבית החולים "בני ציון" בחיפה, במסגרתו מנותחים ומשוקמים לקויי שמיעה רבים. במקביל ירידת השמיעה שלה עצמה החמירה. "על אף שלא הגעתי בשלב ההוא לחירשות ממש, המאמץ השמיעתי היה גדול מאוד ומכשירי השמיעה הרגילים כבר לא הועילו דיים", היא משחזרת.

לפני שבע שנים החליטה לעבור השתלה שבלולית (שתל קוכליארי). את הני־ תוח עברה אצל המורה שלה, פרופ' תומס בלקני מ"ג'קסון ממוריאל" שבמיאמי.

מה הוא שתל השבלול?
"שתל השבלול הוא אבזר אלקטרוני, המיועד לשיקום השמיעה אצל אנשים שליקוי השמיעה שלהם כה קשה, שמכשירי שמיעה רבי עוצמה כבר לא יכולים לעזור להם. הכוונה היא לבעלי ליקוי שמיעה קשה־עמוק, או עמוק דו צדדי (חירשות מוחלטת). השתל מדמה את תהליך עיבוד האות השמיעתי במערכת שמיעה תקינה. כלומר, הוא מעביר למוח אותות חשמליים, וכמו בשמיעה רגילה, המוח מפרש את האותות האלה כדיבור, למעט העובדה שכמות המידע המגיעה דרך שתל השבלול קטנה מזו המגיעה בשמיעה תקינה. אצל רוב המושתלים כמות המידע הזו מספיקה כדי להבין דיבור בתנאים רגילים."לשתל השבלול יש חלק פנימי, המושתל בניתוח, ואבזר חיצוני. באבזר החיצוני ישנו מיקרופון, הקולט את הדיבור; מעבד דיבור שהופך את המידע הקולי למידע חשמלי; ומשדר, המעביר את המידע החשמלי לחלק הפנימי, המוכנס כאמור בניתוח".

מה עושים בניתוח?
"מכניסים את האלקטרודות של האבזר הפנימי לשבלול, שהוא תעלה המסתובבת (כמו שבלול) סביב עצב השמיעה, המשמש לה כציר. באבזר הפנימי של השתל נמצאים גם מקלט ומגנט, שבעזרתו מוצמד החלק החיצוני, הנמצא מאחורי האפרכסת, לחלק הפנימי".

לך יש שתל קוכליארי בשתי האוזניים?
"לא. באוזן שמאל יש לי שרידי שמיעה ומכשיר שמיעה. בהמשך אעבור השתלה גם בה. עכשיו, עם השתל, אני שומעת לאין ערוך טוב יותר מבעבר".

קמת מההרדמה ושמעת כאחד האדם?
"ממש לא. לא שומעים מיד אחרי הניתוח. את האבזר החיצוני, שמתחבר לשתל הפנימי דרך העור, בעזרת המגנט, מרכיבים רק אחרי כחודש. מדובר בתהליך של הסתגלות, שכן האות החשמלי שעובר לשתל הוא אמנם תרגום של הדיבור, אך הוא אינו תרגום מלא, וצריך להסתגל לסוג זה של שמיעה. בהתחלה, השמיעה עם השתל היא שמיעה של צלילים הדומים לצלילים אלקטרוניים, ועם הזמן זה נשמע פחות או יותר רגיל. "בנוסף, צריך לכוון את השתל לכל משתמש באופן אינדיבידואלי. הכיוון נעשה על ידי קלינאי תקשורת המתמחים בכך ובהמשך, בהתאם לניסיון השמיעתי, הם כאלה שעוזרים באימוני שמיעה ושפה. אצל ילדים, שמעולם לא שמעו וטרם רכשו שפה, השיקום כולל הן אימון שמיעתי והן לימוד שפה. חלק מהמבוגרים, במיוחד אלה שסבלו מליקוי שמיעה עמוק זמן רב בטרם הושתלו, צריכים אימוני שמיעה, אבל לא שפה. אימוני השמיעה עוזרים מאוד להפיק תועלת מהשתל וחשוב לבצעם".

למי מתאים שתל שבלולי?
"לילדים ולמבוגרים הסובלים מליקוי שמיעה קשה־עמוק, או עמוק דו־ צדדי, שאינם מפיקים תועלת מספקת מזוג מכשירי שמיעה רבי עוצמה. אצל כולם כדאי מאוד להשתיל זמן קצר ככל האפשר לאחר שהגיעו למצב זה, והדבר קריטי במיוחד אצל ילדים שנולדו חירשים. להם רצוי להשתיל מוקדם ככול האפשר. כלומר, ברגע שבטוחים שהילד חירש. ברוב המקרים ניתן להיות בטוחים בכך לקראת גיל שנה, אבל לעתים גם קודם לכן. גם אצל מי שהתחרשו במהלך חייהם, שוקמו בעזרת מכשירי שמיעה, ושמעו איתם עד שחלה ירידה נוספת והמכשיר כבר לא יעיל, כדאי להשתיל בהקדם. שיקום מוקדם ככול האפשר מונע סבל מיותר. "חשוב לדעת שלאורך השנים השתל הקוכליארי משתפר והולך. אם בעבר השתילו אותו רק לחירשים מוחלטים, שאצלם אין מה להפסיד, הרי שהיום משתילים גם לכאלה שעדיין יש להם תועלת מסוימת במכשירי שמיעה".

למי לא מומלץ השתל?
"למי שאין לו עצב שמיעה (עקב תאונה, למשל), או למי שיש לו הפרעה במרכז השמיעה במוח. מדובר באוכלוסייה מצומצמת ביותר". מהם שיעורי ההצלחה של השתל הקוכליארי? "גבוהים מאוד. יכולת הדיוק בניבוי התוצאה, בהתאם לנתונים של כל מושתל, טובה ממש. כך לדוגמה, אצל אדם ששמע פעם, נחרש עקב פגיעה בשבלול, ומושתל מיד עם ההיחרשות –כשמכשירי השמיעה הפסיקו להיות יעילים – קיים סיכוי מאוד מאוד גבוה שיתפקד בצורה מצוינת עם השתל".

לכמה שנים השתל יעיל?
"לכל החיים. כמו כל מכשיר, גם השתל יכול להתקלקל, ואז מחליפים אותו. מרבית התקלות קורות באבזר החיצוני, הניתן להחלפה מיידית. כשהתקלה היא באבזר הפנימי יש להחליפו, וזה כבר כרוך בניתוח". 

האם השתל השבלולי נמצא בסל שירותי הבריאות?
"באופן מלא. הייתה לי יד פעילה בהכנסת שתל שבלול לילדים באופן מלא כבר בשנת 1999 . שתל כזה למבוגרים הוכנס לסל בשנת 2006."

פורסם באתר "Mamy"

ילדים שעברו ניתוח כפתורים כבר לא צריכים להסתובב עם אטמי אוזניים, כך קבעה ועדה רפואית מקצועית שבדקה את הנושא לעומק. כעת, הורים רבים שחששו מלנתח את ילדיהם בקיץ או שביקשו להימנע ממאבקים מתישים מול הילד על הכנסת האטמים לאוזניים יכולים להיות רגועים.

החופש הגדול כבר כאן והבילוי האהוב על הילדים כולל הרבה מאוד מים. לאלו שעברו לאחרונה ניתוח להכנסת כפתורים, יתעקשו ההורים לצייד אותם עם אטמי אוזניים מחשש לכניסת מים. אלא שוועדה רפואית מקצועית החליטה פה אחד – אין יותר צורך באטמי אוזניים. ד"ר יניב אבנר, מנהל יחידת א.א.ג ילדים, מסביר איך להתנהג עם הילדים שעברו ניתוח כפתורים בבריכה, בים ובכל חשיפה אחרת למים.

מהו ניתוח 'כפתורים'?

ניתוח הכנסת 'כפתורים' לאוזניים הינו מהניתוחים הנפוצים ביותר בקרב ילדים. ילדים רבים יחסית יזדקקו להכנסת 'כפתורים' (צינוריות אוורור לעור התוף) כיוון שתפקוד צינורית האוורור הטבעית של האוזן (הנקראת צינורית ע"ש אוסטאכיוס) נוטה להיות לקוי בגיל צעיר. האוזן אינה מתאווררת ומתמלאת בנוזל המופרש על-ידי האוזן ומקשה על השמיעה.

בגיל שנה מתחילה התפתחות הדיבור בתינוקות, ולשמיעה תקינה ישנה חשיבות גבוהה בתהליך זה כדי שהילד יוכל לחזור על המילים אותן הוא שומע בסביבתו. ה'כפתור' הינו צינורית קטנטנה המוכנסת מבעד פתח קטן שיוצרים בעור התוף ומבטיחה איזון לחצים וכניסת אוויר קבועה לאוזן מבעד לתעלת האוזן, ובכך מאפשרת תנועה חופשית של עור התוף ועצמות השמע לצורך העברת גלי הקול אל השבלול הנמצא באוזן הפנימית ומשם לעצב השמיעה ולמוח. השמיעה משתפרת מידית מרגע הכנסת ה'כפתור'. לבסוף, הוא נפלט ספונטנית מעור התוף כתהליך טבעי שלוקח כשנה עד שנתיים. חלק מהילדים יזדקקו להכנסת 'כפתורים' חוזרת.

האם באמת יש הכרח בשימוש באטמי אוזניים לאחר ניתוח 'כפתורים'?
כיוון שה'כפתור' יוצר מעבר קבוע מתעלת האוזן דרך עור התוף אל האוזן התיכונה, עלה החשש שמים עלולים גם הם לחדור מבעד ל'כפתור', להגיע לאוזן התיכונה וליצור גירוי ודלקת. עקב כך הומלץ בעבר על הימנעות מוחלטת מכניסת מים לאוזן לאחר ניתוח 'כפתורים' בעזרת אטמי אוזניים בזמן חשיפת האוזן למים.
הכנסת אטמים לאוזנו של הילד אינה פעולה פשוטה בחיי היומיום ואף מסורבלת – הילד עשוי להתנגד להכנסת האטמים ואילו האטמים נוטים ליפול, במיוחד בזמן פעילות בבריכה. העניין מוסיף עוד לחץ להורים שגם כך מודאגים מכל כניסת מים לאוזן מה שעלול ליצור 'מלחמה' עיקשת עם הילד.
בנוסף, הורים רבים נוטים לדחות את ניתוח ה'כפתורים' ההכרחי לחודשי החורף כדי לתת לילדיהם ליהנות מהים ומהבריכה בעיקר בחודשי הקיץ ובחופש הגדול. עקב כך התכנסה ועדה רפואית מקצועית של ארגון רופאי הילדים האמריקאי, רופאי א.א.ג ילדים ורופאים מומחים במחלות זיהומיות בילדים שבדקו את הנושא לעומק – האם באמת יש הכרח בשימוש באטמי אוזניים לאחר ניתוח 'כפתורים'?

ברוב המקרים אין צורך באטמי אוזניים
בתום סקירה מקיפה הוחלט פה אחד על-ידי הוועדה שלמעשה אין להמליץ להורים להשתמש באטמים בילד שעבר ניתוח 'כפתורים', וזאת ממספר סיבות. ראשית, השימוש באטמים אינו נחוץ למרבית הילדים. שנית, כ-25% מהילדים לאחר ניתוח 'כפתורים' יעברו אירוע אחד לפחות של הפרשה מהאוזן למספר ימים (ללא חום או כאב ומטופלת בטיפות אוזניים) – זאת עם אטמים או בלעדיהם. שימוש יומיומי באטמים ייתכן ויוריד בחלק מהילדים שכיחות זו באחוזים בודדים בלבד. רוב ההפרשות קורות עקב נזלת העולה לאוזן ומופרשת, ולא עקב כניסת מים מבחוץ.
עקב כל האמור לעיל הוחלט כי אין כלל צורך באטמי אוזניים. תרומתם אפסית וההתעסקות איתם רבה. עם זאת, ישנם מספר ילדים שעדיין יזדקקו לאטמים. אלו יהיו ילדים שמיד לאחר חשיפה למים מפתחים הפרשה מהאוזן (אוטוראה). במהלך טיפול בהפרשה מהאוזן (שנגרמה לאו דווקא מחשיפה למים) מומלץ להימנע מכניסת מים לאוזן כל עוד ישנן הפרשות, ולכן יומלץ השימוש באטמים. לילדים שלהם אין 'כפתור' אך ישנו נקב קבוע בעור התוף (עקב דלקות חוזרות או סיבה אחרת) מומלץ שימוש באטם אוזניים באוזן בה ישנו הנקב.

אילו אטמי אוזניים מומלצים?
במצבים אלו קיימים מספר אפשרויות. לרוב די בצמר גפן ספוג בשמן או מרוח בווזלין המוחדר לפתח התעלה בכדי למנוע ולדחות כניסת מים. אפשרויות נוספות הינן אטמי סיליקון לילדים או אטמי שעווה לילדים (לא ספוג) הניתנים לרכישה בכל בית מרקחת. כמעט ואין הצדקה לאטמי אוזניים 'מותאמים' במיוחד לילד הנעשים במכוני שמיעה בעלות גבוהה יחסית. אטמים אלו לעיתים טובים לילדים עם נקב גדול בעור התוף.
גם לילדים ה'משתוללים' בבריכה או צוללים בים והאטמים נופלים מאוזנם לעיתים קרובות ישנם פתרונות. האחד הוא חבישת כובע-ים מעל האטמים (כובע המשמש בדר"כ לשחייה), או במוצר מיוחד הכולל אטמי אוזניים מסיליקון ורצועה מיוחדת המולבשת על האוזניים למניעת נפילת האטמים (כגון Ear Band-it).

באיחולי קיץ מהנה.

פורסם בעיתון "הארץ".

תופעה רפואית וקוסמטית מטרידה היא התפתחות אבנים והיצרויות בבלוטות הרוק. ארבע בלוטות רוק בחלל הפה עלולות להיפגע ואף להיסתם על ידי אבנים או היצרויות בצנרת. עליהן נמנות בלוטת הפרוטיד – הנוטה להתנפח אצל חולי חזרת – והבלוטה התת-לסתית, המצויה מתחת ללסת התחתונה.

התפתחות אבנית בבלוטות הרוק מובילה לרוב לנפיחות, תופעה שהבריטים מכנים "סינדרום הארוחה" (mealtime syndrome), מפני שבעת רעב, כשבלוטת הרוק מגורה, נוצרת נפיחות. נפיחות קלה פוגעת במראה האסתטי, אבל נפיחות קשה עלולה לגרום זיהומים ובמקרים קשים אף חנק. לפי הערכות שפורסמו בספרות הרפואית, אבנים בבלוטות הרוק מתפתחות בקרב 0.7%-1.5% מהאוכלוסייה המבוגרת. הסיכון לפתח אבנים בבלוטות הרוק בקרב גברים כפול מהסיכון שנשים יסבלו מהבעיה.

פרויקט הפיתוח החל כבר בשנת 1993 בבית החולים ברזילי באשקלון. באמצעות האנדוסקופ הצליחו רופאים לשלוף שערה מבלוטת רוק של ילד וחלקיקי אוכל מבלוטת הרוק התת-לסתית של ילד אחר. "כשהתחלנו את הפרויקט, השתמשנו באנדוסקופים בקוטר של 2.5-3 מילימטרים. מאז הצלחנו להקטין את עובי האנדוסקופ ל-300 מיקרון – שליש מילימטר", מספר מפתח המוצר פרופ' עודד נחליאלי, מנהל המחלקה לכירורגיית פה ולסת בברזילי.

"לרוק יש תפקיד חיוני. הוא משמש חומר זיכוך לריריות הפה, מכיל נוגדנים מסוג IGA, המגינים על השיניים, ואנזימים המסייעים לעיכול", מסביר נחליאלי.

כמה תיאוריות רפואיות מעלות השערות על המקור לאבנים בבלוטות הרוק. העיקרית ביניהן גורסת, כי מקורן בהפרשות של תוצרי פירוק (מיקרוליטים) על ידי בלוטות הרוק. תוצרי הפירוק מצטברים בחלק הצר של הבלוטה ומהווים גרעין להיווצרות האבן, המורכבת בעיקר מסידן ומזרחן. עד כה לא נמצא בספרות הרפואית קשר בין הצטברות אבנים בבלוטות הרוק לבין מתח נפשי או להתפתחות אבנים בכליות או בדרכי המרה.

בעבר נהגו לטפל באבנים בבלוטת הרוק באמצעות כריתת הבלוטה, הליך שדרש ניתוח בהרדמה מלאה. בעקבותיו נוצרו לרוב צלקת חיצונית ושקע בפנים, במקום שממנו הוסרה הבלוטה. ניתוח להסרת בלוטת רוק מלווה גם בסיכון לנזק לעצבי הפנים, לרבות העצב הנותן תחושה ללשון. בנוסף, הסרה של בלוטת רוק מפחיתה בשליש את כמות הרוק בפה בזמן מנוחה, וכך מעלה את הסיכון להפחתת ההגנה של הרוק על השיניים. האנדוסקופ חוסך את הניתוח ומאפשר לשלוף את האבן החוצה באמצעות מלקחיים זעירים המותקנים בו, בלי לפגוע במבנה הבלוטה. ביותר מ-90% מהמקרים, הפעולה נעשית בהרדמה מקומית.

האנדוסקופ החדש מפותח בשיתוף פעולה עם חברה גרמנית. "כדי לאפשר עבודה בממדים זעירים כאלה, הוחלט לפרק את האנדוסקופ למערכת אופטית קבועה ולחלק חד פעמי, המוחלף בין טיפולים. החלק החד פעמי כולל תעלות עבודה זעירות, בקוטר של 300 עד 500 מיקרון, שאינן ניתנות לניקוי", מבהיר נחליאלי.

במחקר שפורסם לפני שנתיים בכתב העת הרפואי "Laringoscope" תוארו 4,691 מטופלים עם אבנים בבלוטות הרוק מבריטניה, צרפת, גרמניה וישראל, שטופלו באנדוסקופ. לפי המחקר, רק כ-3% מהם נזקקו לכריתה של בלוטת הרוק כולה. האנדוסקופ הוכנס לשימוש בבתי חולים ברחבי הארץ ולפני כחודש ביקש חיל הרפואה הסיני ללמוד את השיטה. לאחרונה הורחב השימוש באנדוסקופ הזעיר להזרקת חומרי מילוי לשתלים בשיניים, וכן לגילוי סרטן בצינורות בלוטות החלב בשד ולפתיחה של היצרויות בתעלות הדמעות בעיניים.

פורסם באתר "דוקטורס".

מהו סרטן הגרון ומהם גורמי הסיכון ללקות במחלה? כיצד מאבחנים סרטן גרון וכיצד ניתן לטפל? סקירה נרחבת בעקבות פטירתה של אהובה עוזרי ז"ל, מסרטן הגרון.

מותה של אהובה עוזרי ז"ל, זמרת-יוצרת, פזמונאית ומלחינה, בגיל 68 מסרטן הגרון, העלה לתודעה את חשיבות אבחון המחלה והטיפול בה. במאמר זה נסקור, בין היתר, את גורמי הסיכון ללקות בסרטן הגרון, הסימפטומים של המחלה ואת הטיפולים האפשריים.

מהו סרטן הגרון ומהי שכיחותו?

סרטן הגרון (Laryngeal Cancer) נחשב כשכיח פחות ביחס לסוגי הסרטן האחרים; יחד עם זאת, זהו סרטן אלים, בעל השלכות קשות, כפי שיפורט להלן. 

בישראל מאובחנים מדי שנה כ-200 מקרים חדשים של סרטן הגרון, מתוכם כ-85% מהחולים הם גברים, רובם מעשנים. בקרב 99% מהחולים בסרטן הגרון, הגידול הוא סרטן מסוג קרצינומה של תאי קשקש (הרירית שמצפה את כל מערכת הנשימה והבליעה העליונות). זהו סוג סרטן אגרסיבי, שאם איננו מאובחן בשלב ראשוני, השכיחות לתמותה גבוהה מאד: בין 40%-50% מהחולים נפטרים בתוך שנתיים – עד חמש שנים מרגע גילוי המחלה. 

ברוב המקרים (כשני שליש) הגידול הממאיר ממוקם על אחד או שניים ממיתרי הקול, הנמצאים במרכז הגרון; ואצל שליש מהחולים, הגידול ממוקם קרוב יותר לאזור בית הבליעה. 

חשוב לציין שלושה תפקידים עיקריים של הגרון:

• הגרון משמש מעבר לאוויר מקנה הנשימה אל הריאות.

• הגרון משמש כשסתום חד כיווני, אשר מונע חדירה של מזון ושתייה אל קנה הנשימה.

• בגרון נמצאים שני מיתרי הקול, המפיקים צלילים והמאפשרים לנו את יכולת הדיבור.

מהם גורמי הסיכון ללקות בסרטן הגרון?

מדובר בשילוב של גורמים שתורמים להתפתחות סרטן הגרון. יחד עם זאת, על בסיס נתונים של חולים בסרטן הגרון, ניתן להצביע על מספר גורמים שמעלים את הסיכון ללקות בסרטן הגרון: 

• עישון: מעשנים נמצאים בקבוצת סיכון, להתפתחות סוגי סרטן שונים, לרבות סרטן הגרון. שאיפת עשן סיגריות לאורך שנים חושפת את התאים בגרון לחומרים המסרטנים המצויים בעשן הסיגריות. חומרים אלה גורמים לשינויים בתא, שיובילו להפיכתו להיות סרטני.

• צריכה מוגברת של אלכוהול: חשוב לציין כי שילוב של עישון ושתיית אלכוהול, הוא סינרגטי: דהיינו, כל אחד משני הגורמים הללו מגבירים את השפעתם המזיקה האחד על השני. 

• מין: השכיחות של סרטן הגרון גבוהה יותר בקרב גברים, ככל הנראה, מכיוון שגברים מעשנים יותר מנשים. על פי דו"ח של משרד הבריאות שפורסם בשנת 2014, 24.5% מכלל הגברים בישראל מעשנים, לעומת 13.2% מהנשים בישראל. 

• גיל: בדרך כלל סרטן הגרון מתפתח בגיל 50 ומעלה.

• נגיף הפפילומה: זיהום הנגרם מסוג מסוים של נגיף הפפילומה האנושי (HPV). גידול זה אופייני יותר לבית הבליעה. דוגמה מוכרת השחקן מייקל דאגלס, שחלה בסרטן בבית הבליעה, כתוצאה מהדבקה בווירוס הפפילומה. 

מהם הסימפטומים של סרטן הגרון?

במרבית המקרים, כאמור לעיל, ממוקם הגידול על אחד ממיתרי הקול או באזור הסמוך למיתרי הקול. לכן התלונה העיקרית של המטופל תהיה צרידות שאיננה חולפת, גם כעבור מספר שבועות.

במקרים של גידולים גדולים ומפושטים יותר, יכולים להופיע התסמינים הבאים: הפרעה בנשימה, שיעול עם ליחה דמית, הפרעה בבליעה, כאבים בבליעה, כאב מוקרן לאחת האוזניים, גוש בצוואר (סימפטום להתפשטות של הגידול המקורי לבלוטת הלימפה).

כיצד ניתן לטפל בסרטן הגרון?

הטיפול בסרטן הגרון נקבע בהתאם לשלב המחלה, דהיינו לגודלו של הגידול, למיקומו בגרון, להתפשטותו לאיברים סמוכים, לבלוטות לימפה, לצוואר או לאיברים מרוחקים – המקרים השכיחים יותר הם גרורות לריאות.

הטיפול בשלב הראשון של המחלה, כאשר הגידול קטן, כולל לרוב כריתה של הגידול באמצעות מכשיר לייזר מתקדם. ניתוח כריתה מסוג זה מבוצע בהרדמה כללית. 

בגידול בשלבי הביניים 2 ו-3, הטיפולים המקובלים כוללים טיפול באמצעות הקרנות המכוונות לגידול עצמו (ולרקמות סביבו), לעתים בתוספת טיפול תרופתי כימותרפי.

ישנם מקרים בהם נציע כריתת גרון חלקית, בגישה אנדוסקופית. כיום, ניתן לבצע את רוב הניתוחים להסרת גידולים בגרון באמצעות אנדוסקופ, כלומר ללא חתך בצוואר.

בשלב 4, הטיפול המקובל הוא כריתת גרון מלאה, או ניסיון לשימור הגרון, באמצעות קרינה משולבת עם כימותרפיה.

אצל כשני שליש מהחולים, כאשר הגידול איננו מתקדם מדי, שילוב של כימותרפיה והקרנות מבטל את הצורך לבצע כריתת גרון מלאה.

במקרים בהם מבוצעת כריתת גרון מלאה, סיכויי ההחלמה גבוהים יחסית. ניתוח זה הוא טיפול אונקולוגי מצוין. יחד עם זאת, חסרונו בכך שהחולה יישאר ללא יכולת דיבור כתוצאה מהוצאת מיתרי הקול.

כיום, ניתן לאפשר לחולה לשחזר את יכולת הדיבור, באמצעות השתלת תותב דיבור, כמו במקרה של הזמרת אהובה עוזרי ז"ל. השתלת תותב הדיבור מבוצעת מיד לאחר כריתת הגרון וכאשר החולה משוחרר לביתו, יש לו את היכולת לדבר באופן ברור ומובן, לאחר הדרכה של קלינאית תקשורת.

חשוב לציין שכריתת גרון מלאה היא פתרון מצוין לבעיות נשימה, בליעה ולכאבים מהם סבל החולה, כתוצאה מהגידול הסרטני המפושט לפני הניתוח. אצל חלק מהחולים, איכות הקול עם תותב הדיבור תהיה טובה יותר מאיכות הקול שהייתה לפני הכריתה, כאשר הגידול הסרטני פגע במיתרי הקול.

כיצד ניתן לשפר את הסיכוי למניעה של המחלה?

• גמילה מעישון והגברת המודעות לסכנות הטמונות בעישון.

• שתיית אלכוהול מתונה.

לסיכום, חשוב לציין כי רוב החולים בסרטן הגרון, לקו במחלה זו כתוצאה מעישון, משתיית אלכוהול או משניהם. הימנעות וגמילה מהרגלים ממכרים אלה עשויה להציל חיים.

פורסם באתר "כל הזמן".

צליל מיתר: תלמידי ישיבה רבים סובלים מצרידות העלולה לפגוע במיתרי הקול ולגרום לנזק תמידי • הסיכון: יבלות הנוצרות על מיתרי הקול, פוליפ הנוצר כתוצאה מדימום למיתר או ציסטה על המיתר
• כך תוכלו להמשיך להתפלל, ללמוד בחברותא ולעסוק בסוגיות הלכתיות מבלי לאבד את הקול.

"אחד מהמאפיינים העיקריים אצל תלמידי ישיבה רבים הינו צרידות קשה שנובעת מעיסוקם הייחודי", אומר לנו ד"ר יונתן להב, מומחה לכירורגיה של מיתרי הקול ומסביר, "חשוב להדגיש כי צרידות הינה מחלה שניתן וצריך לטפל בה במהירות כדי למנוע נזק גדול, ולעיתים בלתי הפיך, בעתיד".

"כחכוך תמידי, כאבים בגרון, אי נוחות בזמן דיבור או בליעה, הרגשה של 'גוש' בגרון וכן התעייפות בזמן דיבור ממושך – מעידים על בעיה במיתרי הקול העלולה לפגוע קשות בתפקודם וכן באיכות החיים, ואסור להזניחה או לבטלה בהינף יד. אולם, חשוב לדעת כי אם נהיה ערים לכך בזמן נוכל להקדים תרופה למכה".

סיבוכים במיתרי הקול

מיתרי הקול אחראים על הפקת הקול הייחודי לכל אדם ואדם. כל הפרעה, ולו הקלה ביותר, למבנה התקין של המיתרים תגרום לשינוי בגוון הקול ולצרידות. שימוש לא נכון בשרירי מיתרי הקול עלול לגרום לכאבים בזמן דיבור, ירידה באיכות הקול והתעייפות קולית. הסימפטום המוקדם והמשותף לכל בעיות מיתרי הקול הוא הצרידות – מצב רפואי בו הקול נשמע רפה ומחוספס, מלווה ברעד ובטונים נמוכים ולעיתים אף נאלם לגמרי.

תלמידי ישיבה רבים נוטים לפתח יבלות ופוליפים על מיתרי הקול. מרביתם הינם גברים צעירים עם הרבה מאוד מוטיבציה, רצון ללמוד מהבוקר עד הערב, ובמקרים רבים ללא גבולות מוגדרים. הם לומדים בחברותא בקול רם, במקום רועש (היכל הישיבה), וככל שנהנים יותר מהלימוד, נפלא ככל שיהיה, הם אינם מודעים עד כמה הם מאמצים את הקול. נוסיף לכך את העובדה שלרוב הם אינם ישנים מספיק, ולפעמים מעשנים או נחשפים לעישון פאסיבי, ונגרם נזק בלתי יתואר למיתרי הקול.

תלמידי ישיבה בני 20 ומעלה, המגיעים לבירור רפואי עם צרידות קשה מאוד, לא פעם מאובחנים כסובלים מנזקים משמעותיים למיתרי הקול. הכוונה היא ליבלות הנוצרות על מיתרי הקול כתוצאה משימוש מוגזם ולא נכון במיתרים, או פוליפ הנוצר כתוצאה מדימום למיתר עקב מאמץ קולי חד, או ציסטה על המיתר ולעיתים שילוב של מספר בעיות.  כמו כן, הם סובלים לא אחת מקרעים ברירית המיתרים ודלקת הנגרמת על ידי גירוי ממושך של המיתרים ובצקת, וזאת בשל שימוש מוגזם במיתרי הקול לאורך תקופה ממושכת, חשיפה לחומר מגרה כמו עשן סיגריות או לתוכן חומצי העולה מכיוון הקיבה (reflux). התופעה הזאת שכיחה הן אצל תלמידים והן אצל מורים בישיבה, בעלי סגנון מיוחד המשלב לימוד ודיבור בקול רם.

שיטות טיפול

מיתרי הקול הם קפלי שריר המצויים מעל קנה הנשימה ומצופים שכבה דקה וחלקה הנקראת רירית. מיתרי הקול ממלאים תפקידים מגוונים, שהדיבור הוא רק אחד מהם. נזק למיתרים נגרם כתוצאה משימוש יתר. הבעיה לא נובעת רק מכך שאנחנו מדברים יותר מדי, אלא עושים זאת בצורה לא נכונה, בכמות מוגזמת או בעוצמה מופרזת.

המיתרים הם איברים עמידים אשר נפתחים ונסגרים מאות פעמים במהלך משפט בודד, עשרות אלפי פעמים בכל שיחה. אם נדבר יותר מדי, חזק מדי, מהר מדי ובצורה מאומצת, עלולים להיגרם קרעים ודמומים על מיתרי הקול, יבלות, פוליפים, ציסטות, בצקות ודלקות כרוניות.

קיימות מספר דרכים לטיפול בפגיעה במיתרי הקול, הרופא המטפל יכול להחליט על דרך אחת או יותר להתמודד עם המחלה הספציפית כאשר דרך הטיפול תיקבע בהתאם למצבו הבריאותי של החולה והעדפותיו.

* ראשית, חשוב להעלות את המודעות לבעיה, לגלות ערנות לסימני אזהרה ולא להתעלם מעייפות בדיבור או צרידות שנמשכת ולא משתפרת.

* לעיתים קרובות הפחתה בכמות ועוצמת הדיבור, עידון סגנון הקול, שינוי הרגלי דיבור, תזונה נכונה (שתמנע את החומציות שעולה מהקיבה) והפחתת המאמץ הקולי יכולים להביא לשיפור ונסיגה במחלה קיימת על מיתרי הקול.

* כל שינוי באיכות הקול הנמשך מעבר למספר שבועות מעיד על בעיה של מיתרי הקול ומצריך בדיקה על ידי מומחה אף-אוזן-גרון, רצוי מומחה למיתרי הקול שבמרפאתו ציוד מתאים.

* בדיקת מיתרי הקול מתבצעת באופן אנדוסקופי, כלומר באמצעות מכשיר אופטי שבקצהו מצלמה זעירה המוחדר בעדינות דרך הפה או דרך האף, בסיוע אלחוש מקומי המונע הרגשת אי נוחות, כאב או רפלקס הקאה. הבדיקה נמשכת דקות ספורות וניתנת לביצוע בכל גיל וחשוב לטפל מוקדם ככל שניתן מרגע האבחון על מנת למנוע פגיעה לטווח ארוך בקול.

* יבלות, פוליפים, ציסטות או כלי דם מורחבים גורמים לצרידות קבועה ולרוב מצריכים התערבות ניתוחית. הסרת הממצאים האלו מתבצעת בשיטה מיקרו-כירורגית באמצעות מכשירים עדינים ומדויקים ובעזרת לייזר, אשר מאפשרים הסרה מלאה של הנגעים ללא גרימת נזק לרקמות הבריאות שמסביב, ללא חתך חיצוני וללא צלקות. ההחלמה לאחר הניתוח היא קצרה וקלה יחסית, לרוב אינה מלווה בכאבים מיוחדים, וכבר באותו היום או למחרת הניתוח המטופל יכול לחזור לשגרת חייו, כאשר ההמלצה העיקרית היא לשמור על מנוחה קולית (שתיקה) למשך שבוע לפחות כדי לאפשר החלמה מיטבית של האזור המנותח. תוצאות הניתוח לרוב טובות מאוד ומורגש שיפור ניכר בקול מספר שבועות לאחריו. כדי לשמר את התוצאות לטווח הארוך חשוב מאוד להקפיד לדבר פחות, להימנע מצעקות ודיבור ממושך, להקפיד על מנוחה קולית וכללית ולשתות הרבה מים. במקרים רבים יומלץ על ריפוי בדיבור אחרי הניתוח כדי לסגל הרגלי דיבור ונשימה נכונים שימנעו חזרה עתידית של הבעיה

.

פורסם בעיתון "הארץ".

קשר חדש מתחיל להתגלות בין סוכרת מסוג  2 להתפתחות סוגי סרטן שונים, ובהם גידול בבלוטת התריס.

הקשר בין סוכרת מסוג 2 לבין סרטן ידוע והוכח בגידולים כגון במעי, לבלב, ערמונית ושד. אך לאחרונה מתחיל להתגלות קשר שכזה בין סוכרת לסוגי סרטן נוספים, ובהם סרטן בלוטת התריס (התירואיד), ושכיחותן של כל אחת מן המחלות הללו עולה עם השנים.

סוכרת מסוג 2 נגרמת מתגובה מופחתת לאינסולין (תנגודת לאינסולין)- ההורמון שתפקידו להכניס את הסוכר (גלוקוז) לתאים ולאזן את רמתו בדם. סרטן בלוטת התריס מתבטא בגידול שמופיע בבלוטה זו, הממוקמת בקדמת קנה הנשימה במרכז הצוואר התחתון. בין השאר תפקידה לייצר את ההורמון תירוקסין אשר משפיע על קצב המטבוליזם בגוף ועל קצב הגדילה והתפקוד של מערכות רבות.

באחד המחקרים האחרונים שבחנו את הקשר בין סוכרת לסרטן בלוטת התריס, שפורסם בתחילת השנה בכתב העת Head Neck, השתתפו 1,272 נשים מקוריאה- 735 עם גידול בבלוטת התריס (מסוג קרצינומה פפילרית, שנחשב נפוץ ולא ארגסיבי) ו537 ללא. בשתי הקבוצות נבדקה רמת הגלוקוז ורמת האינסולין בדם (כמדד לתנגודת לו). נמצא קשר מובהק בין רמה גבוהה של אינסולין וגלוקוז בדם לבין שכיחות הסרטן.
בנוסף, ככל שרמות הגלוקוז והאינסולין היו גבוהות יותר, כך עלה הסיכון לקיומם של כמה מוקדי גידול בבלוטה ולדירוג גבוה יותר של המחלה. עוד נמצא כי קיים קשר ישיר בין השמנת יתר של הנשים לגידול בבלוטת התריס.

ישנם כמה מנגנונים פיזיולוגיים שעשויים להסביר את הקשר בין סוכרת לסרטן, והשמנת יתר הוא בעיקרי שבהם.
ראשית, אינסולין הוא חומר מדכא תיאבון (מפעיל את מרכזי השובע במוח) ולכן תגובה פחותה אליו מפחיתה גם את דיכוי התיאבון ומכאן הנטייה לאכל יותר ולהשמין. בנוסף, כאשר קיים עודף משקל יש לרוב גם עודף שומן ששוקע בשרירים ובכבד וגורם לכך שהתאים בהם יחושו פחות את האינסולין, וכך מוחמרת אצל החולים הסוכרתיים התנגודת לאינסולין. וכך, סוכרת קשורה קשר הדוק בהשמנה- ואין זה מפתיע כי 90 % מהחולים לוקים בה. והשמנה נחשבת כשלעצמה לאחד הגורמים לממאירויות רבות. זאת  מכיוון שהיא תורמת לדלקת כרונית בגוף (תאי השומן מפרישים ציטוקינים, חומרים מעודדי דלקת), ודלקת זו מקדמת פעילות אונקולוגית (פרו סרטנית- מאיצה התחלקות של תאים).

בנוסף, בסוכרת כאמור הגוף עמיד לאינסולין וכך נוצר עודף שלו בדם. הורמון זה דומה מאוד במבנהו להורמון פקטור גדילה דמוי אינסולין (Insulin like growth factor IGF-1)- שידוע כנוטה להגביר חלוקת תאים ולמנוע מוות של תאים סרטניים, וכך מעלה את הסיכון לסרטן. לשני ההורמונים יש גם קולטנים משותפים, ובגלל הדמיון ביניהם- כאשר רמת האינסולין גבוהה, הגוף מתבלבל ומעורר את הקולטנים של ה IGF-1 לפעולה ובכך למעשה גובר קצב חלוקת התאים. גם רמה גבוהה של גלוקוז בדם עלולה בעצמה לתרום לחלוקת תאים מוגברת וחסרת בקרה שמובילה לסרטן במנגנון שטיבו עדיין אינו ידוע דיו.
כיוון שגלוקוז הוא התרכובת המרכזית המשמשת בתהליך הפקת האנרגיה של תאי הגוף וחלוקתם- ייתכן כי עודף שלו עלול לגרום לחלוקה תאית לא מבוקרת וכך להוביל לסרטן.

אף אל פי שהוכח כי קיים קשר בין סוכרת מסוג 2 לסרטן, במקרה של סרטן בלוטת התריס נדרשים מחקרים נוספים. ככל הנראה עדיין מעט מאוד ידוע על האופן שבו הסוכרת משפיעה על הסיכון להתפתחות גידולים ספציפיים. בכל אופן, על אנשי הרפואה להיות עם יד על הדופק ולנסות לבחון מי מבין חולי הסוכרת נמצא בסיכון מוגבר ללקות בהם.

פורסם באתר "Mako"

נועם, אבא של יולי: "בעוד כמה שנים כבר לא יהיה דבר כזה חירשות"
הסרט הדוקומנטרי "לשמוע בפעם הראשונה" ששודר הערב בקשת עוקב אחר סיפורה של יולי דן, תינוקת שנולדה חירשת, ובאמצעות ניתוח שתל השבלול קיבלה הזדמנות להתפתחות תקינה. שישה חודשים אחרי שגילו שהניתוח הצליח, הוריה של יולי מספרים על התהליך הבלתי רגיל שהם ממשיכים לעבור ביחד איתה: "זה לא שמשתילים את המכשיר ובום מתחילים לשמוע, יש המון עבודה"

"עוד עוד עוד עוד!" נשמע לו קול קטן ברקע כשנועם, אביה של יולי, מרים את הטלפון. "יולי מקשקשת הרבה", מספרת אמה, טלי, ואפשר כמעט לשמוע את החיוך שלה מבעד לשפופרת כשהיא מוסיפה, "אפשר לשמוע מילים ראשונות כבר. אני שמחה להגיד שהיא נמצאת באותו שלב התפתחותי של ילדים שומעים. מהקצת שיש לנו להשוות לבן הגדול שלנו, היא מדברת יותר ממנו כשהיה בגיל הזה". רק לפני 11 חודשים גילו הוריה של יולי שבתם נולדה חירשת, והיום, בזכות ניתוח שתל השבלול, הדברים נראים אחרת.

"יולי מתחנכת בגן רגיל בקיבוץ", מספר נועם, "ופעם בשבוע נוסעת לקלינאית תקשורת שעובדת איתה ואיתנו – עם טלי בעיקר ואיתי גם – ונותנת לנו שיעורי בית. זה לא שמשתילים את המכשיר ובום, מתחילים לשמוע. מה שקורה לבני גילה השומעים בגיל הזה קורה גם לה, אבל אצלם זה באופן טבעי ואצלה זה הרבה עבודה. צריך להבין שכשילד נולד חירש או לקוי שמיעה באופן כזה, נפגע גם איבר השמיעה במוח, אז זה כמו שריר מנוון שצריך להתחיל לאמן אותו. צריך להתאמן כדי לשפר את השמיעה, וזה מצריך המון עקביות ואורך רוח".

הסיפור של יולי והוריה תועד בסרט "לשמוע בפעם הראשונה" ששודר הערב בקשת, כך שלצד תהליך רפואי מסובך שעברו עם בתם, נכנסו לחייהם של טלי ונועם גם המצלמות. "האמת שבכנות, בניתוח זה דווקא מאד הקל עלינו", מודה נועם, "כי היו שם אנשים אובייקטיבים שלא באו לצייר תמונה ורודה, והם כל הזמן נכנסו ויצאו מהחדר ניתוח, אז היתה לנו אפשרות לשאול שאלות ולקבל תשובות. ככה ידענו בדיוק מה השלבים של ההליך הניתוחי ומתי מתבצע כל דבר. זה עזר, כי הניתוח היה אמור להיות שלוש שעות והתארך לחמש. כל דקה מעבר לשלוש שעות מכניסה חרדה שמשהו בטוח הסתבך, ורק מחכים לדעת מה". טלי מוסיפה: "נכון לציין שמאד חששנו מההימצאות של המצלמות והצוות. אבל עד שהגענו לניתוח הם כבר הפכו לסוג של חברים שלנו, והיוו נקודת תמיכה".

"אנחנו האנשים הכי פשוטים שפגשת בחיים שלך", אומר נועם, "מקיבוץ בצפון, אי שם, רחוק מכל הסצינה. אנחנו לא רוצים את החשיפה, היא לא מעניינת אותנו. רק הטוקבקים שקראנו ביממה האחרונוה הבהירו לנו עד כמה לא רצינו את החשיפה הזאת. תגובות של אנשים שלא מכירים אותנו ואת הסיפור שלנו, וגם לא ראו את הסרט – רק דקה ממנו שלא בהכרח מייצגת את מה שהיה. אבל חשוב לנו שהחברה תכיר מה זה חרשות. גם אנחנו וגם הצוות הרפואי שליווה אותנו מאמינים שבעוד כמה שנים כל העניין של חירשות יילך וייעלם מהעולם בזכות המכשיר הזה, שפשוט מאפשר לחירשים לשמוע. יש פריצת דרך כרגע בתחום הזה". לרובנו זה נשמע פנטסטי, אבל מסתבר שלא כולם שמחים מהעניין: "קהילת החירשים לא מוכנה לשמוע על הניתוח הזה", מציינת טלי, "יש הורים חירשים לילדים חירשים שלא רוצים להשתיל אותם כי הם לא רואים משהו פגום. הם רואים את עצמם כקהילה".

"אני בתור אישה שזה היה הריון שני שלה לא ידעתי מה זה CMV", מדגישה טלי, "וחשוב שנשים יידעו על זה. גם אם זה קורה רק לאחוז ממש קטן מהאוכלוסיה". אז איך זה שטלי ונועם לא ידעו? "בפריפריה, בהשוואה למרכז, פחות עושים את הבדיקות האלה", מספר נועם, "במרכז כמעט כל רופא נשים ממליץ לערוך את הבדיקה הזאת, בדיקה פשוטה שבודקת אם האישה נחשפה בעבר ל-CMV. אם היא לא נחשפה אז היא בסיכון, אבל אם כבר נחשפה אז הסיכוי ממש אפסי".

"אם היו עושים לי את הבדיקה ורואים שאני בסיכון, הייתי מקבלת הנחיות איך למנוע הדבקה", טלי מסבירה, "וגם היו בודקים תוך כדי ההריון כדי לגלות אם נדבקתי או לא. צריך לדעת לבקש את הבדיקה הזאת, לדעת שזה קיים. חשוב להעלות את המודעות לזה, וזה גם הערך המוסף של הסרט. מאוד לא רציתי את החשיפה הזאת מראש, כמו שגם נועם אמר, כי זה לתת להמון אנשים להיכנס לנו לבטן הרכה. אבל זה משהו שבחרנו לעשות בשביל יולי". נועם מסכים: "הבמאית גרמה לי לבכות כמו שלא בכיתי בחיים שלי. השבעתי אותה, 'אל תהרסי לי פאסון של 34 שנה ב-50 דקות'. אבל אין, זה הבטן הכי רכה. אי אפשר להסביר מה זה ילדים עד שיש לך. אמרו לי את זה המון פעמים וזלזלתי, ובסוף כשהמשפט הזה פוגש אותך במקום הכי אישי שלך אתה מבין עד כמה הוא נכון".

גם לטלי קשה להיזכר: "אני חוזרת רגע אחורה לבדיקה הזאת, תינוקת בת עשרה ימים שהיא יפה ומתוקה וכל המילים היפות האלה שאומרים על תינוקות, שהן נכונות – אבל כוללניות ולא אישיות. מה שלי היה מאוד קשה זה שידענו להגיד עליה שהיא חירשת, אבל לא ידעו להגיד עליה שום דבר אחר. לא שיש לה חוש הומור, לא שהיא מלאת שמחת חיים. והיה חוסר ודאות מטורף. בגיל עשרה ימים עוד אי אפשר לדעת הרבה מבחינת התפתחות. ידענו שה-CMV פגע לה בשמיעה, אבל לא ידענו מה עוד נפגע. למזלנו היא מתפתחת מצויין. אבל אז ידענו להגיד עליה רק משהו אחד מאוד ברור".