Category Archives: א.א.ג ילדים

פורסם באתר "Doctors"

כ-80% מהילדים חולים בדלקת אוזניים אחת לפחות עד גיל 3 – ומסתבר שהקשר בין סוג הדלקת לעונות השנה כלל איננו מקרי. 

כדאי שתהיו קשובים לכאבי האוזניים של ילדכם.

בואו של האביב מבשר לנו כי מחלות החורף אוטוטו מאחורינו – אבל מה שמצפה לנו בעונה החמה לא בהכרח מעודד יותר. בין השפעת והנזלת, שהיו מנת חלקנו בימים הקרים, לבין כאבי הבטן והראש, מהם סובלים בעיקר בקיץ – יש מחלה שעתידה לבקר אותנו בלא קשר למעלות שבחוץ: דלקות האוזניים.

מהי דלקת אוזניים? ממה היא נגרמת?

דלקת אוזניים הינה אחת המחלות השכיחות והנפוצות ביותר – והיא תוקפת בעיקר ילדים צעירים. מחקרים מראים כי כ-80% מהילדים חולים בדלקת אוזניים אחת, לפחות, עד גיל 3. כמו כן, דלקות שאינן מטופלות עלולות לגרום במקרים חמורים לפגיעה בשמיעה.

נהוג לחלק את דלקות האוזניים לשני סוגים עיקריים: דלקת באוזן החיצונית ודלקת באוזן התיכונה; שתי המחלות הללו נגרמות מסיבות שונות – ולהן מאפיינים שונים.

מהי דלקת בתעלת האוזן החיצונית?

דלקת אוזניים חיצונית (Otitis Externa) אופיינית יותר לקיץ, בעיקר כי היא מתחילה בדרך כלל בגירוי של העור, אשר מצפה את תעלת האוזן. הגירוי הזה עלול להיגרם, למשל, מכלור שמצוי במי בריכות, ממי הים המלוחים ומשפע החול שעל שפת הים.

על הגירוי הזה עלולים "להתלבש" חיידקים ולחולל דלקת – וזו מכאיבה מאוד, משום שתעלת האוזן איננה יכולה להגמיש את עצמה; ולכן, היא רגישה מאוד לכל לחץ. בדרך כלל, מגע חיצוני – ולו הקל ביותר, גורם לכאב ומסמן כי מדובר בדלקת, גם אם אין תסמינים נלווים, כגון עליית חום.

לאוזן החיצונית יש מנגנונים ייחודיים שנועדו להגן עליה מפני חיידקים, כולל הפרשת שעווה (צרומן). גורמים שעלולים לפגוע באותם מנגנוני הגנה הם חשיפה מרובה למים, ניקוי האוזניים באמצעות מקלוני צמר גפן, מחלות שונות של העור בתעלת השמע ושימוש במכשירי שמיעה או באטמים. כל פגיעה שכזאת – ואין זה משנה מה מקורה – מעלה את הסיכון ללקות בדלקת האוזן החיצונית.

כיצד ניתן לטפל בדלקת אוזניים חיצונית?

הטיפול בדלקת אוזניים חיצונית תלוי בחומרת הממצאים – והוא כולל מספר מרכיבים.

• ניקוי האוזן החיצונית מההפרשות שהצטברו – פעולה שעושה רופא א.א.ג. הפעולה הזאת חשובה במיוחד, במקרים שבהם קיימת בצקת ניכרת של תעלת השמע, יחד עם הצטברות של הפרשות.

• הימנעות מחשיפה למים, בשלב החריף של המחלה, באמצעות שימוש באטמים או בצמר גפן מרוח בווזלין – בעת שמתקלחים. רצוי מאוד להימנע משחייה, במשך שבוע לפחות. וחשוב לא לנקות את האוזניים באמצעות מקלוני צמר גפן.

• בארץ נפוץ השימוש בטיפות אנטיביוטיות, בתוספת סטרואידים, המפחיתים כאבים ובצקות. במקרים קלים, ניתן להסתפק בחומרים חומציים או בחומרי חיטוי, המדכאים התרבות של חיידקים. אם קיימת חסימה של תעלת השמע בגלל בצקת משמעותית, יש לפנות לרופא א.א.ג, העשוי להחליט על החדרת פתיל לתעלת השמע, כדי שיספוג את הטיפות – ויאפשר להן להגיע לאזורים הפנימיים יותר.

• כאבים ניתן לשכך לפי הצורך, באמצעות תרופות שנמכרות ללא מרשם. במקרים קשים במיוחד או לחולים שמצויים בסיכון מוגבר לפתח סיבוכים נוספים, לעיתים יש צורך בתרופות חזקות יותר, שאותן ניתן לקבל רק באמצעות מרשם רופא.

מהי דלקת באוזן התיכונה?

דלקת באוזן התיכונה (Otitis Media) אופיינית בעיקר בעונת החורף – ולרוב נגרמת על-ידי וירוסים או חיידקים שונים. לפיכך, די שכיח לגלות דלקת חריפה בילד הסובל מספר ימים מסימני מחלה ויראלית של דרכי האוויר העליונות – כלומר: נזלת, ליחה ואודם בלוע.

למעשה, האוזן היא חלק ממערכת הנשימה העליונה, יחד עם חלל הפה והאף. לכן, במקרה של הידבקות, הווירוס או החיידק עלולים לעבור מחלל הפה אל תוך האוזן דרך התעלה (אוסטכיוס) המחברת ביניהם – ולגרום לזיהום. ילדים נוטים לפתח דלקות אוזניים חוזרות, משום שהתעלה שמחברת בין האוזן לבין חלל הלוע שלהם צרה יחסית; ולכן, האוזן מתקשה לנקז את הזיהום. במקרים רבים, הזיהום בתחילתו הוא ויראלי – אך בהמשך מתווספים חיידקים, היוצרים זיהום משני.

הכאב המלווה את הדלקת נגרם עקב לחץ שמופעל על עור התוף העדין. בקרב תינוקות וילדים קטנים, תתבטא הדלקת בחום, כאב עז, אי שקט, בכי וצרחות, בעיקר בשעות הלילה. סימנים נוספים עשויים להיות משיכת האוזן או גלגול הראש לצדדים – על המזרון. חשוב, עם זאת, לדעת, כי בתינוקות ייתכן כי הביטוי היחידי לדלקת יהיה חום ואי שקט, ללא ממצאים המכוונים לאוזן דווקא.

עם החמרת הדלקת, עלולה להופיע ירידה בשמיעה, המתדרדרת, ככל שהדלקת חמורה יותר. לעיתים גורם התהליך הדלקתי לנקב בעור התוף – ויציאת מוגלה אל מחוץ לאוזן. במקרים אלה, תהיה ירידה משמעותית בעוצמת הכאב ושיפור גם מבחינת החום והירידה בשמיעה. חוסר שיפור כזה עלול להצביע על סיבוכים צפויים.

כיצד מתבצעת אבחנה של דלקת באוזן התיכונה?

האבחנה של דלקת באוזן התיכונה נעשית באמצעות אוטוסקופ, המאפשר לראות את עור התוף. מאחר שרוב דלקות האוזניים נגרמות מווירוס, רוב הרופאים ימתינו בין 24 שעות לבין 48 שעות, כדי לראות אם חל שיפור בהרגשתו של החולה. אם הדלקת אכן ויראלית, מצבו של החולה ישתפר באופן ניכר בזמן ההמתנה. אם לא חל שיפור, יתחיל הרופא במתן אנטיביוטיקה, כאשר הטיפול הקונבנציונלי כולל מתן אנטיביוטיקה דרך הפה וטיפות אוזניים לשיכוך הכאב.

אם ישנם שלושה מקרים או יותר, שבהם מאבחנים דלקת באוזן התיכונה בתוך פרק זמן של חצי שנה או פחות, או לחילופין יותר מארבע דלקות אוזניים בשנה – מדובר בדלקות חוזרות. במקרים כאלה, ייתכן שהרופא יחליט על טיפול אנטיביוטי מונע למשך שלושה שבועות.

שיטה נוספת היא טיפול מונע לסירוגין. בסוג הטיפול הזה, ההורים מודרכים להתחיל את הטיפול המונע במשך שבוע, בכל פעם שמופיעים תסמינים המעידים על התחלת המחלה הנגיפית, המקדימה את דלקת האוזן התיכונה: הצטננות הכוללת חום, נזלת, שיעול וכדומה.

אם יש הפרשת מוגלה מהאוזן, אפשר לתת טיפול מקומי לדילול המוגלה במי חמצן, בריכוז של 3%-1% שלוש פעמים ביום. נוסף על כך, צריך לנקות ולייבש לעיתים קרובות את פתח התעלה – ולמנוע חשיפה של האוזן למים. הנקב בעור התוף בדרך כלל נסגר מעצמו, לאחר שהדלקת חולפת.

בילדים שסובלים מהצטברות נוזלים באוזן התיכונה, הגורמים לסיבוכים, כמו זיהומים חוזרים ונשנים ופגיעה בשמיעה, ניתן לטפל באמצעות ניתוח להכנסת צינורית אוורור קטנה ("כפתורים") המסייעת בזרימת האוויר ומונעת הצטברות נוזלים. לעיתים ההמלצה כוללת גם את הוצאת האדנואיד (שקד שלישי) במהלך הניתוח.

חשוב לציין שקיומו של נקב בעור התוף מחייב את הרופא להתאים טיפות וטיפולים מקומיים שאינם פוגעים בחלק הפנימי של האוזן. לכן, יש לנהוג בזהירות ולהימנע משימוש מקומי בתכשירים ובתרופות סבתא, ללא התייעצות מוקדמת עם רופא אף אוזן גרון.

לסיכום: בדרך כלל, דלקת אוזניים אינה מסוכנת – ובמרבית המקרים הדלקת יכולה לחלוף מעצמה, ללא טיפול אנטיביוטי. כיום, כמעט שאין מצבים שצריכים להיות מטופלים בבית החולים או בטיפולים יותר מורכבים מאנטיביוטיקה, אך עדיין אנחנו רואים פה ושם דלקת של העצם ליד האוזן, המצריכה טיפול אינטנסיבי יותר. סימן האזהרה במקרה זה הוא הזדקרות של האפרכסת. זוהי נורה אדומה – וכדאי לפנות לרופא.

חשוב להדגיש כי בתינוקות הקטנים, מגיל חודשיים, כל זיהום עלול להיות מסוכן – וכל הופעת חום דורשת בדיקת רופא מידית או פנייה לבירור בחדר המיון.

ד"ר משה חייצ'יק הוא מומחה אף אוזן גרון ילדים וכירורגיית ראש וצוואר, במרכז א.ר.ם באסותא ת"א.

פורסם בעיתון "הארץ".

שיטה חדשה לניתוח שקדים בילדים, שבה הם רק מוקטנים ולא מוסרים במלואם, מאפשרת להפחית בכאב ובדימומים.

ניתוח כריתת שקדים הוא אחד הניתוחים הנפוצים ביותר בקרב ילדים ומדי שנה מבוצעים בישראל אלפי ניתוחים שכאלה. הניתוח הוכח כיעיל ביותר עבור ילדים עם הפרעת נשימה חסימתית הנובעת מהגדלת יתר של השקדים, אך כרוך בהתאוששות ארוכה, כאב, אי יכולת לאכול וסיכון לדימום.

הפרעת נשימה חסימתית בשינה יכולה במקרה הטוב להתבטא בנחירות, ובמקרה הרע בדום נשימה בשינה, כלומר השתנקויות והפסקת נשימה לכמה שניות, ולעתים גם יקיצות מרובות והרטבת לילה. הפרעה זו, שמאובחנת בכ-3% מהילדים ועד 40% מהילדים הנוחרים, מורידה משמעותית את איכות השינה ויעילותה ועלולה לגרום להפרעות בתפקוד גם במהלך היום. בילדים הדבר מתבטא בעיקר בהפרעת ריכוז, בהישגים ירודים בלימודים ובמשימות, בפעלתנות-יתר ובעצבנות.

במצב תקין, בשלבי השינה העמוקים הכוללים את שנת החלום, שרירי הגוף רפויים, לחץ הדם יורד, העומס על הלב יורד והורמון הגדילה מופרש. בילדים הסובלים מהפרעת נשימה חסימתית בשינה, רפיון שרירי הלוע בעת ששוקעים בשלבי השינה העמוקים גורם לקריסת השקדים המוגדלים לתוך חלל הלוע עד לחסימתו. זו גורמת בהמשך לירידה בריווי החמצן בדם וכתגובה מפעיל המוח מנגנון אוטומטי של יקיצה חלקית שגורמת לעלייה במתח השרירים, פתיחת מעבר הנשימה בלוע ועלייה בלחץ הדם. לתופעה חוזרת זו יש השפעות ארוכות טווח כגון יתר לחץ דם כרוני, עיכוב גדילה ובמצבים קשים אי-ספיקת לב. בנוסף, ייתכנו קשיים חברתיים וירידה בהישגים הלימודיים עקב הפרעת ריכוז.

הטיפול המקובל במאה השנים האחרונות הוא כריתה מלאה של שני השקדים, כולל הקליפה (קופסית) הסיבית שלהם, פעולה שחושפת את שרירי הלוע והעורקים המזינים את השקד.

ניתוח זה אמנם נמצא יעיל בפתרון בעיית החסימה, אך מלווה לעתים קרובות בהחלמה ממושכת וכאב ממושך בבליעה, אשר יכול לגרום לילדים להימנע משתייה עד התייבשות. בנוסף, עקב חשיפה וחיתוך לא מבוקר של העורקים המחוברים לשקד בזמן כריתת השקד, בקרב 5% מהילדים עלול להופיע דימום מאזור הניתוח עד כעשרה ימים לאחריו. דימומים אלו מופיעים כשהילד כבר לא בהשגחה רפואית אלא בביתו בדרך כלל, יוצרים מצב חירום ודורשים ערנות רציפה מצד ההורים. נפח הדם בילדים הוא קטן ודימום עלול להביא לאובדן דם קריטי או לחנק עקב שאיפת דם לריאות. במצב זה צריך להביא את הילד המדמם בדחיפות לחדר המיון לשם בדיקה וטיפול, הכולל לעתים ניתוח דחוף לעצירת הדימום בהרדמה כללית בחדר ניתוח.

בשנים האחרונות פותחה שיטה חדשה להקטנת השקדים באופן מבוקר, ללא הסרתם המלאה וללא כריתת הקופסית המחברת אותם לשריר הלוע. גישה זו, המכונה בלעז Intracapsular Tonsillectomy, מאפשרת להשאיר שכבה דקה של קופסית השקד שמגנה על שריר הלוע מחשיפה לנוזלי חלל הפה ומונעת חשיפה וחיתוך של עורקי השקד הראשיים. נמצא כי שיטה זו פותרת את הפרעת הנשימה החסימתית בשינה, כיוון ששארית השקדים הקטנה הנותרת איננה חוסמת יותר את מעבר האוויר. גם לטווח ארוך התברר שרקמת השקדים נותרת קטנה. גדילה מחדש של שארית השקד והישנות תסמינים הן נדירות ביותר.

הניתוח נעשה בשני מכשירים חדשים, מכשיר המאפשר "גילוח" ושאיבה מבוקרת של השקד המוגדל ואלקטרודה המשמשת להמסה מבוקרת של הרקמה העודפת.

היתרון העיקרי מתבטא בהחלמה קלה וקצרה יותר, פחות כאב לאחר הניתוח וחזרה מהירה יותר לשגרה. בארה"ב מבוצע הניתוח באשפוז יום ומאפשר ללכת הביתה כעבור שעתיים. בישראל, מאחר שמשרד הבריאות לא נתן עדיין הנחיות ספציפיות לשיטה החדשה, עדיין מקובל להשאיר ילדים שנותחו להשגחה של לילה. ייתכן שבעתיד יוכלו ילדים שיעברו הקטנת שקדים להשתחרר באותו היום. בנוסף, שיעור הדימום לאחר הניתוח ירד משמעותית לכדי פחות מאחוז אחד.

כבר לפני כמה שנים הפכה שיטה זו מקובלת ושגרתית אצל מומחי אף-אוזן-גרון ילדים בארה"ב. לאחרונה חדרה טכניקה זו גם למרכזים רפואיים באירופה ובישראל.

ד"ר יניב אבנר הוא מנהל יחידת אף-אוזן-גרון ילדים במרכז א.ר.ם בבית החולים אסותא רמת החייל בתל אביב

פורסם בעיתון "מעריב".

ראייה ושמיעה תקינות הן בעלות השפעה גדולה על עקומת הלמידה של הילדים. הם עצמם לרוב אינם מודעים לבעיה, ואי אפשר לצפות שהם ידווח עליה.

אנחנו בפתיחת שנת הלימודים, אווירת החופשה כבר מאחורינו, ואט־אט נכנסים לשגרה (מבורכת). נראה שהשלמנו את הרכישות הדרושות, קיבלנו את המידע באסיפת ההורים, והילדים (וגם אנחנו, ההורים) מוכנים. לרוב אנו עוסקות במדור זה בתזונה נכונה, שלה תפקיד חשוב במניעת מחלות, אך גם השפעה על התפקוד התקין, הריכוז ויכולת הלמידה של הילדים.
הפעם נעסוק בתחום אחר שמשפיע על יכולת הלמידה וההישגים של התלמידים: לקות ראייה או שמיעה. לעתים לקויות אלו אצל ילדים מזוהות בטעות כלקות למידה או כהפרעת קשב, ולא מטופלות היטב. אבחון מהיר עשוי למנוע את התסכול והקושי.

ראייה ושמיעה תקינות הן בעלות השפעה גדולה על עקומת הלמידה של הילדים. פגיעה בחושים אלה תקשה על רכישת מיומנויות למידה, תביא לירידה במימוש הפוטנציאל של התלמיד ותפגע בתפקודו הפיזי והחברתי. בבית, כאשר חלוקת הקשב של ההורים היא בין כמה ילדים, אפשר לפספס קושי של אחד מהם. הילדים עצמם לרוב אינם מודעים כלל לבעיה שיכולה להיות או להידרדרות במצבם, ולכן אין לצפות מהם לדווח.

החלון למוח

 בדיקות שמיעה וראייה מתבצעות בכיתה א' לכל התלמידים. בכיתה ח' מתקיימת בדיקת ראייה נוספת. הבדיקות נעשות על ידי אחיות בריאות התלמיד או בחלק מן המקרים על ידי אופטומטריסט (ראייה) או קלינאי תקשורת (שמיעה). במקרים חריגים מופנים הילדים להמשך טיפול בקופות החולים.

ילדים עד גיל 7 חייבים לבקר אצל רופא עיניים לפחות פעם אחת לצורך בדיקה. איגוד רופאי העיניים בישראל ממליץ לבצע בדיקת ראייה אחת לשנה. לצד בדיקת ראייה, מבצע רופא עיניים בדיקת עיניים הכוללת הרחבת אישונים לצורך בדיקה מקיפה של בריאות העיניים ותקינותן. 

אחרי גיל 7 ניתן לבצע את בדיקת הראייה אצל אופטומטריסט מוסמך. זה בודק אם יש צורך במשקפיים ואינו בודק את בריאות העין, אלא מאתר סוגים שונים של ליקויי ראייה, כמו רוחק ראייה, קוצר ראייה, אבחון של עין עצלה או פזילה, הנפוצות יותר בקרב ילדים.

פעמים רבות הורים ומורים יכולים לזהות בעצמם שהילד לא רואה טוב. עמוס ריינד, אופטומטריסט מ"ריינד אופטיקס", מציג סימנים שעשויים להעיד על ליקוי ראייה:

• שפשוף העיניים לעתים קרובות.

• תלונות על כאבי ראש או כאבים בעיניים או גם וגם.

• במקרים שבהם הילד יושב קרוב מדי למסך הטלוויזיה ולצג המחשב או שהוא מחזיק סמוך לפנים את הספר, הנייד או הטאבלט.

• הטיה של הראש במהלך קריאה או צפייה בטלוויזיה.

• מצמוץ, עצימה של אחת העיניים, עיניים דומעות, רגישות לאור.

• אם הילד מתקשה בביצוע משימות שדורשות קריאה או מסרב לקחת בהן חלק. 

לאחריות של ההורים לבדיקות ראייה חשיבות בטווח הקצר, בתקופת הלימודים, וגם בטווח הארוך, משום שטיפול מהיר ואפקטיבי יכול למנוע את החרפת המצב ולעתים אף לצמצום נזק.

נעשה ונשמע

בבדיקת שמיעה בבית הספר התנאים אינם אופטימליים מבחינת מיסוך רעשים, החדר שבו תתבצע הבדיקה לא יהיה אטום, אך ניתן יהיה לקבל מושג על קושי או ליקוי. התלמיד יופנה להמשך בירור אצל רופא אף־אוזן־גרון ובדיקת שמיעה במכון שמיעה.

"ליקוי שמיעה או ירידה בשמיעה עלולים להתרחש מכמה סיבות", מסביר ד"ר משה חייצ'יק מומחה אף־אוזן־גרון ילדים וכירורגיית ראש־צוואר ממרכז א.ר.ם באסותא. “מבנה אנטומי בעייתי מולד הפוגע בעצב השמיעה או באוזניים עצמן, גנים שהועברו מהורים כבדי שמיעה, או מנוזלים באוזניים התיכונות, דלקות חוזרות ונשנות וכן בעיות שונות –  העלולים לפגוע באנטומיה של האוזניים ואף לגרום לנזק בלתי הפיך. על הורים לילדים המועדים לסבול מליקוי שמיעה להיות ערניים במיוחד".

הסיבה הנפוצה ביותר לליקוי שמיעה נובעת מנוזלים באזור האוזן התיכונה. אצל חלק מהילדים נמתין כחודש־חודש וחצי כדי לבחון אם הנוזלים נספגו לבד. אחרים יטופלו באנטיביוטיקה מספר שבועות במטרה להפחית את הנוזלים (אף על פי שבמקרה זה התוצאה אינה שורדת לטווח הרחוק). אם הטיפולים לא עוזרים, מופנה הילד לניתוח כפתורים, מה שיאפשר אוורור תקין של האוזן התיכונה וניקוז של הנוזל או המוגלה. עד לפתירת הבעיה יש להתחשב בתלמיד. בתקופה זו כדאי להושיבו סמוך למורה, כדי שיוכל לשמוע טוב יותר.

ד"ר חייצ'יק מדגיש כי ככל שההורים ישימו לב מוקדם יותר לכך שהילד סובל מבעיית שמיעה כלשהי, ניתן יהיה לפתור אותה ללא נזקים עתידיים. אם הילד חוזר כמה פעמים על המילה “מה?", אם יש צורך להגיד לו שוב ושוב כל דבר, אם הווליום בטלוויזיה עולה לשמיים או אם ישנם עיכוב שפתי, אוצר מילים דליל או היגוי לא תקין – אלה הם סימנים לכך שהילד אינו חשוף לכל הצלילים.
את התנהגותו של הילד בגן יש לבדוק מול הגננות: להבחין אם הוא מפריע בזמן שעת סיפור, לא משתתף בפעילויות מוזיקליות ואף נמנע מליצור חברויות, משום שהרעש הסביבתי מפריע לו. במקרים אלה קיימת בעיה שגורמת לילד לחיות בסוג של בידוד.

חשוב להבין כי אנחנו לומדים לדבר על ידי שמיעה, אנחנו שומעים את הצלילים ומחקים אותם. ילד בעל ליקוי שמיעה לא ייחשף לחלק מהחומר הנלמד, ועלול לפגר אחרי שאר הילדים בכיתה, להתמודד עם בעיות שפה ואף להימנע מסיטואציות חברתיות.

פורסם באתר "Mamy"

ילדים שעברו ניתוח כפתורים כבר לא צריכים להסתובב עם אטמי אוזניים, כך קבעה ועדה רפואית מקצועית שבדקה את הנושא לעומק. כעת, הורים רבים שחששו מלנתח את ילדיהם בקיץ או שביקשו להימנע ממאבקים מתישים מול הילד על הכנסת האטמים לאוזניים יכולים להיות רגועים.

החופש הגדול כבר כאן והבילוי האהוב על הילדים כולל הרבה מאוד מים. לאלו שעברו לאחרונה ניתוח להכנסת כפתורים, יתעקשו ההורים לצייד אותם עם אטמי אוזניים מחשש לכניסת מים. אלא שוועדה רפואית מקצועית החליטה פה אחד – אין יותר צורך באטמי אוזניים. ד"ר יניב אבנר, מנהל יחידת א.א.ג ילדים, מסביר איך להתנהג עם הילדים שעברו ניתוח כפתורים בבריכה, בים ובכל חשיפה אחרת למים.

מהו ניתוח 'כפתורים'?

ניתוח הכנסת 'כפתורים' לאוזניים הינו מהניתוחים הנפוצים ביותר בקרב ילדים. ילדים רבים יחסית יזדקקו להכנסת 'כפתורים' (צינוריות אוורור לעור התוף) כיוון שתפקוד צינורית האוורור הטבעית של האוזן (הנקראת צינורית ע"ש אוסטאכיוס) נוטה להיות לקוי בגיל צעיר. האוזן אינה מתאווררת ומתמלאת בנוזל המופרש על-ידי האוזן ומקשה על השמיעה.

בגיל שנה מתחילה התפתחות הדיבור בתינוקות, ולשמיעה תקינה ישנה חשיבות גבוהה בתהליך זה כדי שהילד יוכל לחזור על המילים אותן הוא שומע בסביבתו. ה'כפתור' הינו צינורית קטנטנה המוכנסת מבעד פתח קטן שיוצרים בעור התוף ומבטיחה איזון לחצים וכניסת אוויר קבועה לאוזן מבעד לתעלת האוזן, ובכך מאפשרת תנועה חופשית של עור התוף ועצמות השמע לצורך העברת גלי הקול אל השבלול הנמצא באוזן הפנימית ומשם לעצב השמיעה ולמוח. השמיעה משתפרת מידית מרגע הכנסת ה'כפתור'. לבסוף, הוא נפלט ספונטנית מעור התוף כתהליך טבעי שלוקח כשנה עד שנתיים. חלק מהילדים יזדקקו להכנסת 'כפתורים' חוזרת.

האם באמת יש הכרח בשימוש באטמי אוזניים לאחר ניתוח 'כפתורים'?
כיוון שה'כפתור' יוצר מעבר קבוע מתעלת האוזן דרך עור התוף אל האוזן התיכונה, עלה החשש שמים עלולים גם הם לחדור מבעד ל'כפתור', להגיע לאוזן התיכונה וליצור גירוי ודלקת. עקב כך הומלץ בעבר על הימנעות מוחלטת מכניסת מים לאוזן לאחר ניתוח 'כפתורים' בעזרת אטמי אוזניים בזמן חשיפת האוזן למים.
הכנסת אטמים לאוזנו של הילד אינה פעולה פשוטה בחיי היומיום ואף מסורבלת – הילד עשוי להתנגד להכנסת האטמים ואילו האטמים נוטים ליפול, במיוחד בזמן פעילות בבריכה. העניין מוסיף עוד לחץ להורים שגם כך מודאגים מכל כניסת מים לאוזן מה שעלול ליצור 'מלחמה' עיקשת עם הילד.
בנוסף, הורים רבים נוטים לדחות את ניתוח ה'כפתורים' ההכרחי לחודשי החורף כדי לתת לילדיהם ליהנות מהים ומהבריכה בעיקר בחודשי הקיץ ובחופש הגדול. עקב כך התכנסה ועדה רפואית מקצועית של ארגון רופאי הילדים האמריקאי, רופאי א.א.ג ילדים ורופאים מומחים במחלות זיהומיות בילדים שבדקו את הנושא לעומק – האם באמת יש הכרח בשימוש באטמי אוזניים לאחר ניתוח 'כפתורים'?

ברוב המקרים אין צורך באטמי אוזניים
בתום סקירה מקיפה הוחלט פה אחד על-ידי הוועדה שלמעשה אין להמליץ להורים להשתמש באטמים בילד שעבר ניתוח 'כפתורים', וזאת ממספר סיבות. ראשית, השימוש באטמים אינו נחוץ למרבית הילדים. שנית, כ-25% מהילדים לאחר ניתוח 'כפתורים' יעברו אירוע אחד לפחות של הפרשה מהאוזן למספר ימים (ללא חום או כאב ומטופלת בטיפות אוזניים) – זאת עם אטמים או בלעדיהם. שימוש יומיומי באטמים ייתכן ויוריד בחלק מהילדים שכיחות זו באחוזים בודדים בלבד. רוב ההפרשות קורות עקב נזלת העולה לאוזן ומופרשת, ולא עקב כניסת מים מבחוץ.
עקב כל האמור לעיל הוחלט כי אין כלל צורך באטמי אוזניים. תרומתם אפסית וההתעסקות איתם רבה. עם זאת, ישנם מספר ילדים שעדיין יזדקקו לאטמים. אלו יהיו ילדים שמיד לאחר חשיפה למים מפתחים הפרשה מהאוזן (אוטוראה). במהלך טיפול בהפרשה מהאוזן (שנגרמה לאו דווקא מחשיפה למים) מומלץ להימנע מכניסת מים לאוזן כל עוד ישנן הפרשות, ולכן יומלץ השימוש באטמים. לילדים שלהם אין 'כפתור' אך ישנו נקב קבוע בעור התוף (עקב דלקות חוזרות או סיבה אחרת) מומלץ שימוש באטם אוזניים באוזן בה ישנו הנקב.

אילו אטמי אוזניים מומלצים?
במצבים אלו קיימים מספר אפשרויות. לרוב די בצמר גפן ספוג בשמן או מרוח בווזלין המוחדר לפתח התעלה בכדי למנוע ולדחות כניסת מים. אפשרויות נוספות הינן אטמי סיליקון לילדים או אטמי שעווה לילדים (לא ספוג) הניתנים לרכישה בכל בית מרקחת. כמעט ואין הצדקה לאטמי אוזניים 'מותאמים' במיוחד לילד הנעשים במכוני שמיעה בעלות גבוהה יחסית. אטמים אלו לעיתים טובים לילדים עם נקב גדול בעור התוף.
גם לילדים ה'משתוללים' בבריכה או צוללים בים והאטמים נופלים מאוזנם לעיתים קרובות ישנם פתרונות. האחד הוא חבישת כובע-ים מעל האטמים (כובע המשמש בדר"כ לשחייה), או במוצר מיוחד הכולל אטמי אוזניים מסיליקון ורצועה מיוחדת המולבשת על האוזניים למניעת נפילת האטמים (כגון Ear Band-it).

באיחולי קיץ מהנה.