Category Archives: כל הנושאים

פורסם באתר "Ynet"

כשילד אינו מגיב לרעשים חזקים או מפגין עיכוב בהתפתחות השפה, הדבר עלול להעיד על ליקוי שמיעה. אך יש גם סימנים פחות מוכרים, כמו דלקת קרום המוח או סיבוכים בלידה.
רופאה מומחית מסבירה מה הם סימני האזהרה שכדאי להכיר.

אחד עד שלושה מכל אלף תינוקות נולדים עם ליקוי שמיעה משמעותי שיפריע להתפתחות השפה או ימנע אותה לחלוטין. במהלך שנות הילדות מתווספים לכך ליקויי שמיעה נרכשים בדרגות חומרה שונות. כל תינוק שנולד היום בישראל עובר הערכה שמיעתית במחלקת יילודים מיד לאחר הלידה, על ידי קלינאיות תקשורת ממחלקת אף אוזן וגרון. כל תינוק שקיים אצלו חשד לליקוי שמיעה מופנה להמשך בירור יסודי. גם אם התינוק השתחרר מבית החולים ועבר את בדיקת השמיעה הראשונית בהצלחה, הוא עלול לפתח בהמשך הדרך ליקוי שמיעה, לעתים קשה יותר. ליקוי שמיעה עלול להפריע להתפתחות התקינה של הילד, לכן חשוב לשים לב לסימנים מחשידים ולאבחן זאת בזמן, כדי להתאים לילד את הטיפול הנכון ולמנוע פערים התפתחותיים.

כיצד פועל מנגנון השמיעה?

ליקוי שמיעה מוגדר כמצב שבו סף השמיעה אינו תקין ולא ניתן לשמוע צלילים שאותם אמור לשמוע אדם בעל שמיעה תקינה. כדי להבין את סוגי ליקויי השמיעה השונים, חשוב קודם להבין כיצד עובד מנגנון השמיעה:
הצליל מגיע אל האוזן החיצונית המורכבת מאפרכסת ותעלת השמע החיצונית. תוך הגברה מזערית, גל הקול עובר אל עור התוף ומניע אותו, את עצמות השמע המחוברות אליו ואת שבלול האוזן הפנימית המחובר אל העצם האחרונה בשרשרת (ארכובה או STAPES באנגלית).

המבנה המיוחד הנמצא בשבלול, כמעין מכל המכיל נוזל הדומה למים, מתמיר את האותות המכניים של הקול לאותות חשמליים. האותות החשמליים, שהם תרגום של האות הקולי, מועברים דרך עצב השמיעה למרכז השמיעה של המוח.

בעת מעבר גל הקול מהאוויר, שבו הוא נע בקלות, לסביבה הנוזלית של השבלול שבה קשה לו יותר לנוע, חלק ניכר מהאנרגיה שלו הולך לאיבוד. כדי לשמר את עוצמתו בטרם יגיע אל השבלול הוא מוגבר משמעותית וכך הפסד האנרגיה הצפוי הופך זניח. התנאים ההכרחיים להגברה באוזן התיכונה הם קיום שרשרת עצמות שמע שלמה וניידת, עור תוף שלם ואוזן תיכונה מאווררת – כלומר מלאה בגז ולא בנוזל.

ליקוי במבנה או בתפקוד האוזן החיצונית, האוזן התיכונה, האוזן הפנימית, עצב השמיעה או מרכז השמיעה במוח יגרום לליקוי שמיעה – וחומרת הפגם או הפגמים עומדים ביחס ישיר לחומרת ליקוי השמיעה.

שימו לב לסימני האזהרה

גורמי סיכון לפיתוח ליקוי שמיעה כוללים:

* ליקוי שמיעה משפחתי

* ילד שנולד להורים שהם קרובי משפחה

* חשד של ההורים או גורם מטפל שהתינוק או הילד אינו מגיב לצלילים כפי שהיה מצופה להגיב

* בעיות מורכבות סביב הלידה וכאלו שהובילו לשהייה במחלקה לטיפול נמרץ יילודים

* חבלות ראש משמעותיות

* פגמים מולדים

* מתן אנטיביוטיקה הידועה כפוגעת בשמיעה

* אירוע של דלקת קרום המוח חיידקית

* הפרעה או איטיות בהתפתחות שפה

* מחלות אוזניים, כולל דלקת אוזן נסיובית (נוזלים באוזניים)

תינוק שאינו מגיב לרעשים חזקים, ילד שלא מגיב כשקוראים לו וילד שמתקשה להתבטא מילולית – כל אלו אמורים להדליק נורית אזהרה.
אם ההורים או כל גורם אחר המטפל בילד חושד שקיים ליקוי שמיעה אצל התינוק או הילד, יש לקחת אותו לרופא אף אוזן גרון לבדיקה מקיפה ולקבל ממנו הפניה לקלינאית תקשורת לצורך הערכה שמיעתית ומעקב.

סוג הבדיקות שיש לבצע נקבע על ידי קלינאית התקשורת ומשתנה לפי גיל הילד. בדיקות ההערכה השמיעתית חייבות לכלול בדיקת שמיעה התנהגותית (קרויה גם "אודיומטריה") או בדיקת ברה (ABR או BERA), התלויה בגיל הילד, במידת התפתחותו וביכולתו לספק תגובות מהימנות.
במקרים של ירידה קלה עד בינונית בשמיעה חשוב להתאים מכשירי שמיעה בהקדם האפשרי כדי למנוע עיכוב בהתפתחות. במקרים של ירידה חמורה יותר בשמיעה ניתן לבצע השתלה של שתל קוכליארי שיאפשר לו לשמוע כמעט כמו ילד רגיל.

חשוב להבין שליקוי שמיעה שאינו מטופל מפריע או אף מונע התפתחות שפה ודיבור, לכן יש לטפל בבעיה מיד וללא עיכוב, בפרט כשמדובר בתינוקות קטנים בחודשים הראשונים לחייהם.

פורסם בתכנית "חיים בריא"- ערוץ 10.

בלוטות הרוק אחראיות להפרשת הרוק ללוע הן במנוחה והן בעת ארוחות. בלוטות הרוק מחולקות לפי גודלן למספר קבוצות:

1. בלוטת בת האוזן (פרוטיד)- מוכרת לציבור כבלוטה שמתנפחת במחלת החזרת. הבלוטה מצויה קדמית ומתחת לאוזן ועצב הפנים עובר דרכה ומחלקה לאונה השטחית והעמוקה. רוב גידולי בלוטת הפרוטיד הינם שפירים (כ 80%) וסה"כ גידולי הבלוטה הם השכיחים ביותר מבין כל סוגי בלוטות הרוק.

2. הבלוטה התת ליסתית- מצויה מתחת ללסת התחתונה. הענפים התחתונים של עצב הפנים עוברים שטחי לבלוטה זו. כ 50% מגידולי בלוטה זו הינם שפירים וחלקם האחר ממאיר.

3. גידולי בלוטת הרוק התת לשונית – מצויה ברצפת הפה. מרביתם של גידולי הבלוטה הינם ממאירים.

4. בלוטות הרוק הקטנות (minor)-ישנן מאות בלוטות רוק קטנות הפזורות בכל מערכת הנשימה העליונה ובעיקר בחלל הפה והלוע. רובם המכריע של גידולי הבלוטות האלו הינם ממאירים.

גידולי הפרוטיד מהווים את מרבית גידולי בלוטות הרוק ולאחר מכן בלוטת הרוק התת ליסתית ולכן נתרכז בשני אלו.

גידולי בלוטת הפרוטיד הינם שפירים ברובם (כ 80%) והשכיח ביותר הינו גידול מסוג אדנומה פלאומורפית (pleomorphic adenoma). גידול זה נוטה לגדול עם הזמן עד למימדים גדולים ביותר. מכיוון שאינו גורם לכאב, האבחנה הינה לרוב עקב הופעת גוש באזור הקדמי/תחתון לאפרכסת. אבחנת הגידול נעשית ע”י ניקור עם מחט עדינה (בד”כ תחת הכוונת אולטרה-סאונד) אך יש לציין, שהניקור אינו חד משמעי בגידולי בלוטות הרוק ועלולה להיות טעות אבחנתית. הניקור מדויק יחסית לאבחנה של גידולים שפירים מגידולים ממאירים ופחות בקביעת הסוג המדויק של הגידול, אך תיתכן גם טעות באבחנה בין גידול ממאיר לשפיר ולכן חשובה ביותר בדיקת החולה ע”י רופא מיומן מכיוון שלעיתים קרובות ניתן כבר במישוש לחשוד בגידול ממאיר ולהתקדם מהר יותר לניתוח.

בדיקות הדמיה אינן נחוצות לפני ניתוח ברוב מקרי גידולי בלוטת הפרוטיד אך במקרים בהם הגידול מקובע לסביבתו או עמוק וקשה לניוד במישוש (שוב ההתרשמות הקלינית של המנתח חשובה ביותר) ישנה התוויה לביצוע CT או MRI כדי לאבחן חדירת הגידול לחללים עמוקים יותר.

לאחר שלב האבחון, קיימת המלצה לכריתת הגידול משתי סיבות עיקריות; האחת חשש לטעות באבחון גידול ממאיר כשפיר (בביופסית מחט עדינה), והשנייה הינה הנטייה של אדנומה פלאומורפית (הגידול השפיר השכיח בבלוטה זו) להתמרה ממאירה עם השנים. לאחר שנים רבות, קיימת התמרה כזו בחלק ניכר מהחולים והגידול הממאיר- עלול להיות אגרסיבי ביותר. לכן לאחר זיהוי גידול בפרוטיד והכנה מתאימה- אנו כבר מתכננים את החולה לניתוח.

כריתת בלוטת הפרוטיד מתבצעת בהרדמה כללית . נעשה חתך בפנים המזכיר חתך של מתיחת פנים ומתמזג יפה עם קפלי העור. ניתן כיום להסתפק בחתכים קטנים יחסית. דרך החתך אנו מזהים ראשית את עצב הפנים כדי להקטין- ככל האפשר את הסיכון לפגיעה בעצב בזמן הניתוח. לאחר זיהוי העצב אנו כורתים את הגידול עם רקמה תקינה של בלוטת רוק סביבו (המשמשת כגבול ביטחון לכריתתו המלאה של הגידול) תוך שמירה על שלימות עצב הפנים. כישלון בכריתה מלאה של הגידול, מעלה לעין ערוך את הסיכוי להישנות הגידול (תופעה השכיחה בגידול מסוג אדנומה פלאומורפית שלא נכרתה בשלמות).

שבוע – לאחר כריתת גידול חוזר (אדנומה פלאומורפית) של גוף הפרוטיד

שבוע – לאחר כריתת גידול חוזר (אדנומה פלאומורפית) של גוף הפרוטיד

כחודש – לאחר כריתת גידול בגוף בלוטת הפרוטיד.

גידולי הפרוטיד מצויים בד”כ (90%) שטחי לעצב הפנים – דבר המקל על כריתתם. כאשר הגידול מצוי עמוק לעצב, יש לכרות את האונה השטחית של הבלוטה (או להזיזה הצידה) ואז להפריד את העצב מהאונה העמוקה ולכרות את הגידול תוך שמירה על העצב, שמצוי אז בסיכון גבוה יותר. עדיין ברוב המוחלט של המקרים יש ביכולתנו לשמור על עצב הפנים שיתפקד באופן מלא לאחר הניתוח.

לא ניתן לקבוע בוודאות את מיקומו של הגידול יחסית לעצב הפנים לפני הניתוח, מכיוון שלא ניתן להדגים את העצב באמצעי הדמיה. לכן, בכל ניתוח בלוטת הפרוטיד- יש להיות ערוכים לכריתת אונה עמוקה של הבלוטה ולהפרדה עדינה של עצב הפנים. הניתוח מתבצע תוך מעקב צמוד של עצב הפנים כולל בעזרת ניטור חשמלי של העצב. לעתים נדירות ביותר, מעורב העצב בגידול ואז האבחנה הסופית בד”כ תהיה גידול ממאיר של הבלוטה. במקרה מעורבות העצב בגידול, יש להיות ערוכים לכריתת העצב ולשחזורו המיידי- וכמובן שגם זו פעולה שיש להיערך לה בכל ניתוח כריתת פרוטיד.

סה”כ הסיכון לעצב הפנים בניתוח כריתת פרוטיד הינו נמוך ומרבית השיתוקים הינם זמניים וחולפים תוך מספר שבועות עד חודשים. במקרה של שיתוק מלא של עצב הפנים מייד לאחר הניתוח- יש מקום לשקול ניתוח מיידי בניסיון לשחזר עצב שייתכן ונחתך במהלך הניתוח. התוויה זו ניתנת אך ורק ע”י הרופא המנתח שיודע בדיוק מה מצבו של העצב בניתוח ובמידה וחש ביטחון בשלמות העצב, אזי אין כל צורך בניתוח נוסף ומיותר.

המהלך אחר ניתוח פרוטיד שיגרתי, כולל שליפת נקז קטן ושחרור יום עד יומיים לאחר הניתוח. שליפת תפרים לאחר כ 5-7 ימים.

הסיכון לעצב הפנים נמוך ובכריתת פרוטיד שגרתית אינו עולה על 1-2%. הסיכון בגידול ממאיר ומתקדם הינו כמובן גבוה יותר ובד”כ ניתן להעריך את דרגת הסיכון הניתוחי לעצב הפנים עוד טרם הניתוח.

בבלוטה זו הסיכון לגידול ממאיר עולה ל 50% כשהגידול השכיח הינו מסוג Adenoid cystic carcinoma. הגידול השפיר השכיח ביותר בבלוטה זו הינו האדנומה הפלאומורפית, בדומה לבלוטת הפרוטיד. האבחנה והאינדיקציה לניתוח בגידול זה דומים לבלוטת הפרוטיד וקיימת אינדיקציה לכריתת כל גוש בבלוטה זו בלא קשר לתוצאת הניקור. המידה והניקור חשוד לגידול ממאיר, או אם יש חשד קליני לגידול ממאיר- יש שמבצעים בו בעת כריתת בלוטות לימפה באזור הבלוטה כדי להשלים לכריתה מלאה יותר (Level I Neck Dissection).

כחודש- לאחר כריתת בלוטת רוק תת ליסתית משמאל.

1. פגיעה בעצב הפנים: הינה כמובן הסיכון המשמעותי ביותר.

הטיפול הראשוני בפגיעה ושיתוק מוחלט של העצב הינו שמירה על העין מהתייבשות (עקב חוסר מיצמוץ והעדר המנגנון ששומר על לחות העין). טיפול זה כולל טיפות של דמעות מלאכותיות במשך היום וסגירת העין הלילות.

מכיוון שברוב החולים השיתוק יחלוף ללא כל טיפול תקופה של מספר חודשים- אין צורך בכל טיפול אחר בתקופה זו.

בשלב מאוחר יותר ישנם ניתוחים לשיפור המצב כגון שתל לעפעף העליון העוזר לו להיסגר טוב יותר ולנוע התייבשות העין או מגוון ניתוחים אסטטיים המיועדים לשיפור מראה הפנים המשותקות.

2. דלף רוק: מצב בו רקמת בלוטת הפרוטיד שנותחה ונותרה מפרישה רוק וזה מתאסף מתחת לעור. סיבוך זה אינו נדיר ומצריך שאיבות חוזרות של הנוזל ולחץ על האזור המנותח (חבישת לחץ) עד להעלמות התופעה (בכל המקרים).

3. הרדמות תנוך האוזן והאפרכסת: נובע מפגיעה בעצב תחושתי שעובר קרוב לזנב הבלוטה וקשה לשימור. מצב זה קל ולא מצריך כל טיפול. התחושה משתרת עם הזמן.

אין כל הכנה מיוחדת לניתוח זה.

ההכנה להרדמה כללית כוללת צום של כ 6 שעות טרם הניתוח ומים צלולים עד 3-4 שעות טרם הניתוח.

לציין שלעיסת מסטיק דינה כאוכל ועלולה לגרום לדחיית הניתוח באם בוצעה ב 6 שעות שטרם הניתוח.

פורסם באתר "Doctors".

פצע או גוש בפה לאורך זמן הם תסמינים אפשריים לסרטן בחלל הפה. כך תוכלו למנוע או לצמצם התחלואה.

פצע או גוש שנמצאים לאורך זמן בחלל הפה, במיוחד אם הם מופיעים אצל מעשנים וחובבי משקאות חריפים, יכולים להעיד על קיומו של גידול סרטני. חולי תסמונת פלאמר-וינסון ובעלי שיניים תותבות לא מתאימות גם הם מצויים בסיכון גבוה יותר. הגילוי המוקדם חשוב כדי לסייע בהצלחת הטיפול, ולכן חשוב להפנות את תשומת ליבו של רופא אף אוזן גרון בכל מקרה של חשש.

הסרטן השכיח ביותר בחלל הפה הוא האפיתל הקשקשי. הגורמים החושפים העיקריים הם עישון סיגריות או מקטרת, לעיסת טבק ושתיית אלכוהול. בניגוד לאמונה הרווחת בציבור, שתיית משקאות חריפים אינה מחטאת את הפה. נהפוך הוא – האלכוהול מכיל חומרים מסרטנים וכך גם עשן הסיגריות. כאשר החומרים המסרטנים השונים (מעישון ושתייה) באים בשילוב, הם מזיקים הרבה יותר מאשר בנפרד, ולכן אדם הנוהג לצרוך טבק וגם נוהג לשתות אלכוהול, חשוף פי כמה וכמה לסרטן בחלל הפה.

זיהוי הגידול

הסימנים העיקריים העלולים להעיד על הופעת סרטן הפה הם כיב או גוש בחלל הפה שלעיתים מלווים בכאב. אותו גוש או פצע יכולים לגרום לתסמונות נקודתיות. אם הסרטן פוגע לדוגמה בבסיס הלשון, ייגרם קושי ניכר בבליעה. אם הוא פוגע בחניכיים, תיגרם אי יציבות של השיניים. כמו כן, יש מצבים בהם יופיע נגע בצבע לבן או אדום בריריות הפה כעדות להתפתחות סרטן. באופן כללי, אם הנגעים לא חולפים בתוך שבועיים-שלושה, מומלץ להגיע לבדיקה אצל רופא אף, אוזן גרון. אם לא מגלים בשלב מוקדם מוקדם את הגידול, הוא נוטה להתפשט לבלוטות הלימפה הצוואריות. בלוטות מוגדלות במשך תקופה ממושכת עלולות להוות סימן נוסף למחלה. אנשים מגיעים אל בית חולים בכל שלבי המחלה: בדרך כלל אנשים בעלי מודעות גבוהה לאבחון הסרטן מגיעים בשלב מוקדם יותר. ככל שהזמן חולף, קל יותר לזהות את הגידול אך הסיכון גובר. הגידול מתחיל בגודל של פחות מסנטימטר ויכול להגיע אפילו לגדלים מרשימים.

הטיפול בסרטן בחלל הפה נחלק לשניים: ניתוח להסרת הגידול (זהו בדרך-כלל הטיפול הראשוני) והקרנות (בדרך-כלל כטיפול משלים). משך השיקום של החולה נע ממספר שבועות עד מספר חודשים. בדרך כלל הטיפול הוא כירורגי, כריתה חלקית או מלאה של הלשון, האיבר בו מתגלים רוב הגידולים הסרטניים בחלל הפה. במידה והכריתה לא הייתה מלאה והגיעה עד למחצית הלשון, החולה חוזר לתפקוד מלא לאחר הניתוח. היום קיימת האפשרות לבצע שחזור הלשון, על ידי לקיחתה של רקמה מהאמה וחיבורה לאזור שנכרת (מתלה חופשי). זו אפשרות שהתפתחה ב-15 השנים האחרונות. טיפול נוסף הוא, כאמור, הקרנות אל התאים הסרטניים, טיפול הניתן לחולים בשלב מתקדם של המחלה. כמה מתופעות הלוואי של ההקרנות הן יובש בפה ועששת שיניים מוגברת. טיפולי שיניים מסובכים לאחר טיפול קרינתי עלולים לגרום לזיהום עד הרס עצם הלסת.

השפעת אורח החיים

כמו במחלות סרטן באיברים אחרים, גם במקרה זה יש לגילוי המוקדם השפעה ניכרת על סיכויי ההחלמה. ככל ששלב המחלה מתקדם יותר, סיכויי ההחלמה יורדים. בשלב הראשון, הסיכוי להירפא הוא מעל ל-80%-90% והוא יורד מתחת ל-50% בשלב מתקדם של המחלה. ישנם חולים שהחלימו וממשיכים באורח החיים שגרם להם לחלות מלכתחילה. אלו עלולים לפתח סרטן שני במקום אחר. כ-10%-20% מהחולים מפתחים גידול שניוני נוסף, והסיכוי גבוה יותר בחולים שממשיכים לעשן.

ההבדל העיקרי בין טיפול בסרטן הפה לטיפול בגידול סרטני באיברים אחרים הוא בהשלכות אפשריות על המראה החיצוני של החולה. בניגוד לאיברים פנימיים, בסרטן הפה ההתערבות הכירורגית היא גלויה לעין. אם מנתחים את הלסת, זה משהו שקשה לכסות. לעתים הניתוח גורם לעיוות בפנים ואז חשוב להכין את החולה לשינוי במראה החיצוני שלו. מנקודת המבט של הרופא המנתח, בצוואר ובראש עוברים מבנים וחשובים המובילים דם למוח, המבנה האנטומי מורכב ולכן הכירורגיה קשה יותר.

הקשיים לאחר הטיפול

מי מאיתנו לא סבל פעם מפצעון בלשון? באופן דומה, חולים בסרטן הפה סובלים מפצע או גוש בחלל הפה ולכן נגרמים להם קשיים וכאבים בלעיסה. כמו כן, לאחר הטיפול האונקולוגי, ייתכן שהחולה יסבול מבעיה תפקודית כגון קשיים בלעיסה, קושי בדיבור או בעיבוד המזון בפה, וכדי להתגבר על הקשיים, הוא יזדקק להדרכה כיצד ליצור התנהגות שתפצה על הבעיות. הרופאים מצידם לא תמיד מאתרים כי יש צורך בסיוע שיקומי. קלינאי התקשורת עוזרים להתגבר על התוצאות של הטיפול בפה ובגרון. לדוגמא, בקרב חולים המתלוננים על בעיות בליעה ויובש בפה, יש אפשרות לבצע התאמות של מרקמי מזון וצורות הכנה של המזון כדי להקל על הבליעה. ייתכן כי בתקופה הראשונה לאחר הניתוח יתעורר צורך בהזנה חלופי, אולם, בדרך כלל מדובר בתקופה קצרה בלבד. כמו כן, לאחר ניתוח של הסרת חלק מהלשון, החולים לא מסוגלים ללעוס, זאת מפני שפעולת הלעיסה קשורה גם בגמישות הלשון ולא רק בפעולת השיניים. רפלקס הבליעה לא נפגע, אולם קשה להפעיל אותו עקב הפגיעה בלשון, לשם כך קיימות טכניקות הדרכה במטרה לסייע לחולה לחזור ולהפעיל את רפלקס הבליעה.

קושי בתקשורת המילולית ויצירת מילים צפוי אחר כריתות לשון ובמיוחד אחר כריתות נרחבות, אך בדרך-כלל, אפילו במקרים קיצוניים של כריתת לשון מלאה, ניתן לשקם את הדיבור באופן חלקי או כמעט מלא.

תופעה נוספת העלולה להתרחש בעקבות טיפול בסרטן הפה קשורה בחשש להתרבות פטרייה (קנדידה) בפה. הקנדידה נמצאת גם אצל אנשים בריאים, אולם בקרב חולי סרטן הפה, לעתים בגלל הטיפול הקרינתי והירידה בתנגודת הגוף, היא עלולה להתרבות באופן מופרז וליצור תחושה של יובש ופגיעה בחוש הטעם. יש להיות מודע לתופעה ותוצאותיה כדי לאבחנה ולטפל בה בקלות יחסית.

פורסם באתר "Doctors".

הטיפול בחולי סרטן בלוטת המגן מוצלח ולכן הגידול נחשב ל"ידידותי" יחסית. על התמודדות עם גוש בצוואר.

בלוטת המגן ממוקמת בתחתית הצוואר ומורכבת משתי אונות המחוברות ביניהן על-ידי גשר של רקמה בלוטית, המצוי קדמית לקנה ומתחת לגרון. בחלקה האחורי של בלוטת המגן מצויות בלוטות יותרת המגן, האחראיות על משק הסידן (קלציום) בגוף. בסמוך להן עובר 'העצב החוזר' האחראי על תנועתיות מיתר הקול באותו הצד. בלוטת המגן מפרישה את הורמון המגן טירוקסין האחראי על חילוף החומרים ומשק האנרגיה של כלל התאים בגוף.

גידולי בלוטת המגן נחלקים לממאירים ושפירים. בקרב נשים צעירות גידולים אלו שכיחים ורובם שפירים. לעומת זאת בגברים מבוגרים, גידולי בלוטת המגן פחות שכיחים ושיעור הגידולים הממאירים בקרב קבוצה זו גבוה יותר. בקרב ילדים גידולים אלו נדירים יחסית.

הישרדות

מקור גידול ממאיר של בלוטת המגן הינו בתאי בלוטת המגן. סוג זה של סרטן הינו שכיח ומדי שנה מתגלים בארץ כ-800 חולים חדשים. בדרך-כלל הוא מתגלה כגוש לא רגיש בצוואר אמצעי תחתון באזור בו ממוקמת בלוטת המגן. ישנם מספר סוגים של סרטן בלוטת המגן – השכיח ביותר הוא גידול הנקרא קרצינומה פפילרית. גידול ממאיר זה מהווה את הרוב המוחלט של גידולי בלוטת המגן (כ-85%), וההישרדות בחיים לאחר טיפול מתאים היא גבוהה ומגיעה לכדי 80%-90%.

גידול של תאי בלוטת המגן (קרצינומה פפילרית) מתבטא כמו גידולי הבלוטה האחרים בגוש במרכז הצוואר התחתון שנע בבליעה ואינו רגיש למגע. לגידול זה נטייה בולטת לשלוח גרורות לצוואר, ואלו מופיעות בשכיחות של 60%-90% מהחולים. למרות זאת, בקבוצת הגיל הצעירה אפילו בנוכחות בלוטות לימפה חיוביות לגידול, ההישרדות דומה לאוכלוסיה הבריאה; כלומר, התפשטות הגידול לבלוטות לימפה בצוואר אינה גורמת בצעירים, ובמיוחד בצעירות, לתמותה מוגברת. באוכלוסיה המבוגרת יותר, ובמיוחד בגברים, הגידול עלול להיות אלים יותר וכמו כן נוכחות גרורות לצוואר בגיל זה משפיע לרעה על ההישרדות מהמחלה.

גידול פפילרי

בתכנון הטיפול בסרטן פפילרי יש לקחת בחשבון לא רק את נתוני הגידול כגון גודלו, מיקומו ומידת התפשטותו, אלא גם נתוני החולה כמו מין וגיל. גורמים אחרים המשפיעים על מידת אלימות הגידול הם חשיפה לקרינה כגון זו שניתנה בעבר לחולי גזזת, מחלות נלוות של בלוטת המגן ודרגת האלימות של הגידולים עצמם. הטיפול הבסיסי בגידול פפילרי של בלוטת המגן הוא כריתה שלמה של הבלוטה. כריתה זו לא רק שמסירה את הגידול שבעטיו בוצע הניתוח, אלא גם גידולים אחרים קטנים יותר שלעיתים מלווים את הגידול העיקרי.

כריתה מלאה של בלוטת המגן מאפשרת גם מתן יוד רדיואקטיבי. היוד הרדיואקטיבי נקלט על-ידי גרורות של הסרטן הראשוני (במידה וקיימות) ויגרום לחיסולן. לאחר כריתת הבלוטה ישנם אמצעי מעקב רגישים שעל פיהם ניתן לחשוד בחזרת המחלה. מסיבות אלו נחשבת כריתה מלאה של הבלוטה לטיפול הבחירה; אולם בניגוד לדעה זו הוכח במרכזים מובילים בעולם, שבקבוצת חולים מסוימת (כגון נשים צעירות עם גידולים קטנים ולא אגרסיביים) ניתן להסתפק בכריתה אונה אחת בלבד, אך מדובר במיעוט מהחולים.

ניתוח כריתת בלוטת המגן

הניתוח מבוצע בהרדמה כללית בחדר ניתוח. הוא מתבצע דרך חתך צווארי בגודל המותאם לגודלו של הגידול; ברוב המקרים ניתן להסתפק בחתך קטן בגודל כ-4-5 ס"מ המתוכנן בתוך קפל עורי, כך שהצלקת הניתוחית כמעט תהיה בלתי נראית. דרך חתך זה נכרתת תחילה האונה המכילה את הגידול החשוד, והיא נשלחת לבדיקה פתולוגית מהירה (בזמן הניתוח) האורכת כ-15 דקות. אם התשובה הפתולוגית תהיה חיובית לגידול, אזי לפי הפרמטרים שהוזכרו קודם לכן יש להמשיך בכריתת האונה הנוספת של הבלוטה. באם התשובה הפתולוגית אינה מוחלטת וברורה, יש לסיים את הניתוח ולהסתפק בכריתת אונה זו בלבד. סיבוכי הניתוח הינם בהתאם לגודל הכריתה. בכריתת אונה אחת הסיכון העיקרי הוא פגיעה בעצב החוזר באותו צד. הפגיעה מתבטאת בצרידות ומופיעה בכ-1%-2% מהחולים בלבד.

בכריתה מלאה של בלוטת המגן יש סיכונים נוספים: ראשית, תיתכן פגיעה גם בעצב הנגדי שתתבטא שוב בצרידות. פגיעה בשני העצבים החוזרים נדירה מאוד ועלולה לחייב פיום קנה על מנת לשמור על דרכי האוויר פתוחות. שכיחה יותר היא פגיעה בבלוטות יותרת המגן, וכתוצאה מכך תהיה ירידה ברמת הסידן בדם המצריכה נטילת כדורי סידן. תופעה זו קורית בכ-25% מהחולים ובמרביתם ניתן להפסיק הטיפול בכדורי הסידן אחר זמן קצר. כמו בכל ניתוח אחר בגוף ייתכנו סיבוכים קלים וזמניים, כגון זיהום מקומי או דימום ואלו ניתנים בדרך כלל לטיפול מהיר ויעיל.

כריתה או יוד?

הטיפול בצוואר בחולים עם סרטן בלוטת המגן מותנה בקיומה של מחלה גרורתית מוכחת בבלוטות הלימפה או בקיומם של גורמים פרוגנוסטים גרועים. הניתוח היחידי המקובל בימינו לחולה עם גרורות לצוואר הוא כריתה של בלוטות הלימפה בצוואר. בניתוח נכרתות כל אותן בלוטות שהן בסיכון גבוה לנוכחות גרורות ולא רק אלו שנראות מעורבות. כריתה של בלוטות לימפה בצוואר מקטינה את שיעור הישנות הגידול בצוואר, וקרוב לוודאי מעלה את שיעור ההישרדות בקבוצת החולים/ות שבסיכון גבוה. בחולים ללא עדות להתפשטות תאי גידול לבלוטות לימפה לא מקובל כיום לבצע כריתה מונעת של בלוטות הלימפה בצוואר למעט במקרים של גידול אגרסיבי ובעיקר בגברים מבוגרים.

הטיפול ביוד רדיואקטיבי נועד לחסל שאריות של בלוטת המגן כמו גם גרורות ממקור בלוטה זו. היוד הרדיואקטיבי ניתן דרך הפה ומפונה דרך נוזלי הגוף (בעיקר דרך השתן) תוך מספר ימים. הטיפול מחייב הכנה מיוחדת, ובימים הראשונים שלאחר הטיפול יש לנקוט אמצעי זהירות. בעבר היה נהוג לאשפז את המטופלים בחדר בידוד בבית החולים למשך מספר ימים. כיום מקובלת יותר שהות במסגרת ביתית, תוך שמירה על עקרונות בטיחות קרינה בסיסיים. לאחר כריתה חלקית של הבלוטה (דהיינו כריתת אונה אחת בלבד), המעקב מתבצע על-ידי בדיקה פיזיקלית וביצוע אולטרה סאונד של הצוואר. לאחר כריתה מלאה וטיפול ביוד המעקב מתבסס גם על בדיקות דם ומיפוי יוד. בעבר בוצע מיפוי יוד אחת לשנה, אך כיום מסתפקים במספר מצומצם של מיפויים.

הטיפול בחולי סרטן בלוטת המגן מסוג קרצינומה פפילרית הוא מוצלח ולכן הגידול נחשב ל"ידידותי". בקבוצת החולות הצעירות, בהן הגידול שכיח יותר, אחוז ההבראה מהמחלה מתקרב לכדי 95%. הסיכון לתמותה נדיר וקורה בעיקר במבוגרים יותר עם גידולים אלימים. בגידולים אלו יש לטפל באמצעות ניתוח רדיקלי (הכולל גם כריתת בלוטות למפה בצוואר), טיפול ביוד רדיואקטיבי במנה גבוהה והקפדה על מעקב רפואי נכון ותכוף.

פורסם ב"ידיעות אחרונות".

"רוב ניתוחי האף אצל רופאי אף אוזן גרון מיועדים לפתרון חסימה אפית של נשימה, הנובעת מחסימה מכנית של האף אם בשל סטיית מחיצת האף או בשל נפיחות הרירית בקונכיות האף ", מסביר ד"ר רועי לנדסברג, רופא בכיר במחלקת אף אוזן גרון וניתוחי ראש צוואר, המרכז הרפואי תל אביב. הרירית המצפה את קונכיות האף, שהן מבנים מארכים הבנויים כמדפי עצם, עשויה להתנפח כתוצאה מאלרגיה או שימוש מופרז בטיפות אף . "בניתוח מיישרים את המחיצה הסוטה ומקטינים חלקית את נפח הקונכיות", הוא מוסיף.

חולים רבים מאובחנים לא רק כחסומים אפית אלא גם כלוקים בסינוסיטיס. ד"ר לנדסברג , המרכז את השרות למחלות אף וסינוסים, מספר כי מספר הפונים למירפאה בשל סינוסיטיס אקוטית (חריפה) או כרונית  רב, ושמחלקת האשפוז מאוכלסת דרך קבע בחולים שנזקקים לטיפול באנטיביוטיקה דרך הוריד לשם הקלה על סבלם.

הסינוסים (מערות האף) הממוקמים במצח, מתחת ומאחורי העיניים, הם חללי אוויר בתוך הגולגולת, המחוברים אל האף ומקבלים דרכו את אספקת האוויר. הסינוסים מקטינים את משקל הגולגולת, משמשים תיבת תהודה לקול והרירית המצפה אותן מחממת, מלחלחת ומנקה את האויר שאנו שואפים, בדומה לתפקיד רירית האף.

"לעיתים", מסביר ד"ר לנדסברג, "כתוצאה מחסימה מכנית מבנית, הצטננות שמסתבכת בזיהום חיידקי, התקף אלרגיה או בשל רגישות לפטריות שנשאפות מהאוויר, יכולה להתפתח תגובה זיהומית שנקראת סינוסיטיס.
המחלה מתפתחת כאשר הרירית, שהיא הרקמה הדקה המצפה את פנים חללי הסינוסים, נעשית מודלקת ובצקתית (נפוחה). כיוון שפתחי הניקוז אל האף נחסמים, מתחילות להצטבר במקום הפרשות, שהופכות בהמשך למוגלה ומונעות תפקוד תקין של הסינוסים", מסביר ד"ר לנדסברג.

כשהסינוסים מזדהמים יסבול החולה מאחד או כמה סימפטומים: כאב פנים בעיקר בצידי האף ומרכז המצח, גודש אפי וקושי לנשום מהאף, הפרשות סמיכות שנבלעות או מופרשות מהאף וקושי או חוסר יכולת להריח.
"סינוסיטיס היא תופעה נורמלית כשסובלים ממנה פעם או פעמיים בשנה", מציין ד"ר לנדסברג. "סינוסיטיס שנמשכת שבוע עד שבועים בממוצע, מוגדרת כאקוטית (חריפה). כשהיא נמשכת יותר משלושה חודשים, או כשקיימים שלושה או יותר אירועים בשנה, מדובר בסינוסטיס כרונית או חוזרת".

סינוסיטיס יכולה לתקוף בכל הגילאים. בחלק מהמקרים הגורם המזהם הוא וירוס ובמקרים אלה המחלה תחלוף ללא צורך באנטיביוטיקה. סינוסיטיס שכיחה יותר בחורף ובעונות המעבר, שבהן התקפי האלרגיה שכיחים יותר.
בין הסינוסים למוח ולעיניים מפרידות רק דפנות עצם דקיקות. לכן, במקרים נדירים, עשויה סינוסיטיס להסתבך בזיהום עיני או מוחי אשר תתכנה להם השלכות חמורות אם לא יטופלו בדחיפות וביעילות.

 אבחון

האיבחון של סינוסיטיס כרונית מתבסס על אנמנזה אופיינית (תלונות החולה), בדיקה אנדוסקופית שנעשית על ידי רופא אוזן גרון באמצעות סיב אופטי שמוחדר  לאף ובהדמייה, "פציינטים רבים מגיעים אלינו כשהם מצויידים בצילום סינוסים רגיל, אולם ערכם של הצילומים הללו מוגבל ביותר לצורך אבחנה וטיפול", מציין ד"ר לנדסברג ומוסיף "ההדמייה המדויקת והמעשית יותר היא צילום סי.טי.

 טיפול

הטיפול המקובל בתסמינים מתונים של סינוסיטיס מתחיל במתן טיפות או תרסיסים לאף המכווצים את כלי הדם באף וכתוצאה מכך גורמים לצמצום הבצקת ופתיחת פתחי הניקוז והאוורור. כשעוצמת התסמינים עולה ישלבו הרופאים, בנוסף לתרסיסים גם אנטיביוטיקה הפועלת נגד החיידקים.
ד"ר לנדסברג מסביר כי כשהסינוסיטיס הופכת כרונית וקשה, הרופאים נעזרים לעיתים בכדורים מכילי קורטיזון (סטרואידים), היעילים לטווח הקצר בהפתחת הבצקת. "מחיר השימוש בסטרואידים לאורך זמן מתבטא בתופעות לוואי קשות ולכן יש להקפיד על נטילתם לתקופות קצרות וקצובות ותחת מעקב של רופא", אומר ד"ר לנדסברג. כשכל הפתרונות דלעיל אינם מקלים על הבעייה של חולה סינוסיטיס כרוני או חמור, ימליצו הרופאים על ניתוח סינוסים, או ניתוח סינוסים אנדוסקופי (ESS – Endoscopic Sinus Surgery)כפי שמקובל לכנותו.
"ניתוח כזה הוא ניתוח מורכב ודורש הכשרה ומיומנות. באופן נדיר הוא יכול להיות כרוך בסיבוכים בשל הקרבה למוח ולעיניים. מדובר בטיפול הכירורגי המקובל והמועדף לבעיה רפואית זו. הניתוח מבוצע דרך הנחיריים, ללא צורך בחתכים חיצוניים.

במהלך הניתוח מוחדר דרך אחד הנחיריים סיב אופטי קשיח המחובר למוניטור שמציג את השדה הניתוחי בהגדלה. במקביל מתבצעות דרך אותו נחיר פעולות כירורגיות כגון: שאיבה, חיתוך או הסרה של רקמה רכה או גרמית", אומר ד"ר לנדסברג ומוסיף "יתרונות השיטה הם דיוק רב, התערבות מינימלית, הימנעות מפגיעה באיברים בריאים שאינם מהווים חלק מהבעיה הרפואית, היעדר חתכים חיצוניים והחלמה מהירה יותר.
שיטה זו משמשת גם לפתרונות בעיות נוספות באזור, כמו סגירה של דלף נוזל מוח שידרתי ופתיחת דרכי הדמעות ובעקבות הניסיון המצטבר, כיום אנו מבצעים ניתוחים אנדוסקופים לכריתת גידולי אף וסינוסים שפירים ובתנאים מסויימים אף לכריתת גידולים ממאירים".

במסגרת שכלול הכלים הקיימים לביצוע הניתוחים האנדוסקופיים, הוכנסה לשימוש בשנים האחרונות  מערכת ניווט מונחית הדמיה, המהווה פריצת דרך בהגברת יעילות ובטיחות הניתוחים האנדוסקופיים.
מדובר במערכת יקרה מאוד, המיועדת בעיקר למקרים מורכבים ומסובכים. מערכת מונחית הדמיה מאפשרת למנתח, באמצעות קרני אינפרה אדום,  לצפות במיקומו המדוייק של קצה הכלי הניתוחי אותו הוא אוחז, על גבי תצוגה תלת-מימדית של סי.טי. או אמ.אר.איי, שבוצעו טרם הניתוח.

הצפייה בצילום שבמערכת הניווט קודם לניתוח מאפשרת למנתח לבדוק את איכות הסריקה ולבצע תכנון מדויק של הניתוח, כולל סימון בצבע של היעד, המורסה או הגידול, על מנת שבזמן הניתוח יקל עליו לאתר את מיקום כלי העבודה ביחס ליעד. המידע הממוחשב על המטופל מוזן ביום הניתוח למערכת מונחית ההדמיה הממוקמת בחדר הניתוח.

"מדובר במערכת ניווט שהיא אחת המתקדמות בעולם ובשנים האחרונות אנו מטפלים, בעזרתה, במקרים קשים. אין ספק שהשימוש בה הוא נדבך נוסף בשיפור השרות ללוקים במחלות אף וסינוסים", מסכם ד"ר לנדסברג.