Category Archives: כל הנושאים

נקב בעור התוף הינו אחד מסוגי מחלות האוזן התיכונה הכרוניות. האוזן התיכונה הינה חלל זעיר המכיל גז הדומה בהרכבו לאויר. הקיר הצדדי, הפונה החוצה, הינו עור התוף. באוזן התיכונה קיימת מערכת הגברת קול מכנית המורכבת מעצמות השמע הזעירות אשר זזות כאשר פוגע גל קול בעור התוף. עור תוף שלם הינו תנאי הכרחי לתיפקוד תקין של האוזן ולבריאותה. נקב בעור התוף יכול להתפתח עקב דלקות אוזן (בילדות או בגיל מבוגר יותר) או חבלה (עקב מכשיר חד, הדף, פיצוץ, שינויי לחץ חיצוני גדולים המהירים כמו צלילה).

כאשר קיים נקב בעור התוף האוזן פתוחה לסביבה החיצונית ועלולה להזדהם. במקרה כזה חשוף החולה לסיכוני מחלות האוזן הכרונית שהינם בעיקרם זיהומיים (לאוזן ולסביבתה). כמו כן לטווח ארוך, עקב היות האוזן פתוחה, עלולה להתפתח פגיעה נוספת בשמיעה הן עקב פגיעה במערכת הגברת הקול המכנית של האוזן התיכונה (לרבות הסתיידות של עצמות השמע) והן עקב פגיעה באוזן הפנימית.

במקרה של התפתחות זיהום, יכול להיווצר מצב בו יהיה צורך לנתח באופן לא מתוכנן (מבחינת מקום, זמן וצוות מנתח) דבר העלול להוריד את סיכויי ההצלחה של הניתוח. לכן מומלץ לטפל בבעיה באופן מתוכנן ("אלקטיבי"). לסיכום, בהתאם לסטנדרטים רפואיים כאשר קיים נקב בעור התוף יש לסגור אותו.

1. להגיע לאוזן בטוחה מבחינה רפואית כללית. זאת ניתן להשיג אם עור התוף שלם (סגור) ואין חדירה של חומרים וזיהום מבחוץ פנימה.

2. להגיע לאוזן יבשה ונוחה. זאת ניתן להשיג אם עור התוף סגור ומכוסה בעור (כלומר עור התוף יבש גם מבחוץ) וניתן בנוסף לנ"ל להרטיב את האוזן ללא חשש מדלקות אוזן חיצונית.

3. להשיג שמיעה טובה ככל האפשר. זאת ניתן להשיג על ידי שיקום ניתוחי של עור התוף ועצמות השמע או על ידי מכשיר שמיעה רגיל או מושתל.

במידה ועצמות השמע תקינות, סגירת הנקב צפויה לשפר גם את השמיעה. אם יש ליקוי בעצמות השמע, סגירת הנקב אינה צפויה לשפר את השמיעה, אולם לאחר שהנקב סגור, ניתן בחלק גדול של המקרים לשקם את השמיעה על ידי תיקון של עצמות השמע. ניתוח לתיקון עצמות השמע ישקל אם נראה כי קיים סיכוי מספיק גבוה להשגת תוצאה שמיעתית טובה מספיק בעזרתו (דבר המותנה בין השאר במצב עצמות השמע). במידה ונראה כי אין סיכוי גבוה מספיק להשגת תוצאה שמיעתית טובה בניתוח לתיקון עצמות השמע יבוצע השיקום השמיעתי בעזרת טכנולוגיה (מכשיר שמיעה רגיל או מושתל).

אל עור התוף ניתן להגיע בגישות שונות, דרך חתך מאחורי האפרכסת, ישירות דרך תעלת האוזן החיצונית או בעזרת הרחבה של פתח תעלת האוזן החיצונית. לכל גישה יתרונות וחסרונות ובחירת הגישה לעור התוף שונה מאוזן לאוזן לפי סוג ומיקום הנקב ורוחב תעלת האוזן החיצונית. בניתוח מנותק עור התוף חלקית ממקומו ומוכנס טלאי של רקמה רכה לכיסוי הנקב. לאחר מכן מוחזר עור התוף עם הטלאי למקומו. בעת הניתוח ממלאים את האוזן החיצונית והתיכונה בחומר רך אשר במהלך השבועות הראשונים שלאחר הניתוח, במקביל להבראה שלאחר הניתוח, נמס ונעלם. הסיכוי לסגירה מוצלחת של נקב הינו גבוה (75-95%) ותלוי בסוג הנקב, מיקומו, ניתוחי אוזן בעבר וסיבת המחלה.

למרות שבעקרון, בהתאם לסטנדרטים רפואיים מקובלים כאשר קיים נקב בעור התוף יש לסגור אותו מהסיבות שהוזכרו לעייל על מנת למזער את הנזקים הנילווים לנוכחות נקב בעור התוף, ישנם מצבים שנאלצים להמנע מסגירת נקב ודוחים את סגירתו למועד מאוחר יותר. מצבים אלו הינם:

1. כאשר יש נקב יבש לא גדול בעור התוף ודלקות אוזן חריפות חוזרות באוזן הנגדית המצביעות על נטיה של החולה (הכונה לילדים) לפתח דלקות חריפות חוזרות אשר טרם חלפה, סגירת הנקב עלולה תוביל להתפתחות מחודשת של דלקות חריפות בצד המנותח (אשר מהן לא סבל החולה כל עוד היה לו נקב למרות נטייתו לפתחן) ותוביל קרוב לודאי לצורך להחדיר צינורית איוורור באוזן שזה עתה סגרנו בה את הנקב. לכן במצבים אלו קיימת נטיה שלא לסגור את הנקב ולהמשיך לעקוב.

2. כאשר יש נקב יבש לא גדול בעור התוף וזיהומים חוזרים באותה אוזן אשר לפי סוג החיידקים שצומחים מתרבית שנלקחת מהאוזן הזו בעת הדלקת ניתן לדעת כי מקורו של הזיהום החוזר הזה הינו בנטיה של החולה (הכונה לילדים במקרה זה) לפתח דלקות חריפות חוזרות אשר טרם חלפה ואשר אינם בהכרח נובעים מהיות האוזן פתוחה. סגירת הנקב במקרה כזה עלולה להוביל להתפתחות מחודשת של הדלקות החריפות ולצורך להחדיר צינורית איוורור באוזן שזה עתה סגרנו בה את הנקב. לכן במצבים אלו קיימת נטיה שלא לסגור את הנקב ולהמשיך לעקוב.

3. כאשר יש נקב יבש לא גדול בעור התוף ודלקת אוזן נסיובית ("נוזלים) באוזן הנגדית המצביעה על נטיה של החולה (הכונה לילדים) לפתח דלקת אוזן נסיובית אשר טרם חלפה.  סגירת הנקב עלולה להוביל להתפתחות מחודשת של דלקת אוזן נסיובית בצד המנותח ולהתפחות לקוי שמיעה הולכתי אשר צפוי להוביל לצורך להחדיר צינורית איוורור באוזן שזה עתה סגרנו בה את הנקב.

4. כאשר יש נקב יבש לא גדול בעור התוף ושקיעת עור תוף באוזן הנגדית. סגירת הנקב עלולה להוביל לשקיעת עור תוף וצורך להחדיר צינורית איוורור גם באוזן בה נסגר הנקב זה עתה.

נקב גדול יחסית או נקב עם נטיה לזיהומים תכופים כאשר החיידקים שמבודדים מהזיהום הינם חיידקים אופיניים לדלקת אוזן כרונית ולא לדלקת אוזן חריפה יש לסגור גם אם יש חשש שלאחר סגירה מוצלחת של הנקב יהיה צורך להחדיר צינורית איוורור שכן נקב כזה הינו בעל שיעור שיבוכים גבוה במיוחד, לטווח קצר וארוך.

גיל צעיר מדי שלעצמו אינו מהווה סיבה למנוע סגירה של הנקב אלא אם כן ברור כי קיימת עדיין מחלת אוזן כרונית פעילה באותו צד או בצד שני (כמוזכר למעלה) אשר תמנע אפשרות לסגור את הנקב בניתוח, תוביל להתפתחות דלקות אוזן חריפות חוזרות או דלקת אוזן נסיובית  או לשקיעת עור תוף לאחר נתוח בחומרה כזו אשר תצריך החדרת צינוריות איוורור לאחר סגירת הנקב.

גיל מבוגר יחסית אינו מהווה סיבה להמנע מסגירת נקב שכן סיבוכי נקבים הינם מסוכנים בגיל המבוגר וצורך בניתוחים לא מתוכננים או דחופים בגיל המבוגר מהווה סיכון יתר שאין הצדקה להוביל את החולה אליו (דחיית טיפול כירורגי נדרש מובילה למצב כזה).

מחלת אוזן כרונית הינה נטיה של החולה וביצוע הניתוח אינו משנה את נטייתו, גם כאשר הנקב נסגר. לכן יש צורך להקפיד על מעקב על ידי הצוות המנתח לאחר הניתוח, גם לאחר שהנקב סגור.

למידע על ניתוח לסגירת נקב בעור התוף (טימפנופלסטיקה) לחץ כאן

פורסם בתכנית "חיים בריא" אצל פרופ' רפי קרסו.

פורסם בתכנית "חדשות הבוקר" עם ניב רסקין בערוץ 12.

שברים ברצפת הארובה נובעים בעיקר מחבלה כהה, ממכת אגרוף או תאונת דרכים בין היתר.

לאחר שבר עצם הלחי (זיגומה) או רצפת הארובה, נוצר מצב בו העין אינה ממוקמת במקומה הנכון והיא יורדת לתוך החלל מתחתיה בפנים הנקרא הסינוס המקסילרי (זוג חללים משני צידי האף). במקרים אלו, המוח מקבל מידע כפול מכל עין והתוצאה לרוב היא ראייה כפולה במבט קדמי, צידי, עליון או תחתון. מצב זה נקרא ברפואה דיפלופיה (ראייה כפולה).

בנוסף לחלק האסתטי, קיימת חשיבות גדולה להחזיר לארובת העין את הנפח החסר.

תיקון שבר רצפת הארובה ע"י משתל סינתטי:

לקראת הניתוח מבוצע סיטי תלת מימדי של ארובת העין והמנתח מתרשם מהנפח החסר בארובה. באמצעות תוכנת מחשב שמעתיק את הצד הבריא על הצד החולה ניתן לזהות בדיוק כמה נפח חסר לארובה הפגועה. בהמשך המידע מועבר למדפסת תלת מימדית המייצרת משתל אנטומי מדויק שמשלים את החלק החסר בארובת העין הגרמית (העצם החסרה). השלב האחרון הוא הניתוח שנמשך כשעה אחת ובו המנתח מבצע חתך, לרוב חתך סמוי ואסתטי שלא משאיר צלקת חיצונית, והמשתל שתוכנן והודפס מוחדר ומקובע להשלמת המבנה התקין של ארובת העין.

לרוב, הראייה הכפולה נעלמת לאחר מספר שבועות מהניתוח כשהבצקת והנפיחות יורדות. במרבית המקרים, המשתל המוחדר מורכב מחומר מסוג PEEK (פולי אתיל אתר) שאינו מגיב עם הגוף ונקלט בהצלחה. ניתן גם להשתמש בטיטניום שמודפס אף הוא במדפסת לייזר תלת מימדית ואיתו ניתן להשלים לא רק חלקים מהארובה או הזיגומה אלא אף חלקים מהלסת התחתונה או העליונה שיהווה את הבסיס הגרמי החדש שחסר.

סיכוני הניתוח: מיקום לא אופטימלי של העין לאחר הניתוח עקב רמת צלקת מניתוח קודם, דבר שיש לקחת בחשבון בתכנון הניתוח.

התאוששות: בין יומיים לשלושה מהניתוח.

המלצות לאחר הניתוח: ביקורת והסרת תפרים 7 ימים לאחר הניתוח.

השתלת עצם עצמית לרצפת הארובה:

מהלך הניתוח: במהלך הניתוח, משלימים את החסר של עצם רצפת הארובה על ידי שימוש בעצם טבעית הנלקחת מאגן או גולגולת המטופל והיא מותאמת ידנית במהלך הניתוח. לאחר מכן, החדרת והתאמת העצם עד להגעה למיקום גלגל העין הרצוי.

סיכוני הניתוח: מיקום לא אופטימלי של העין לאחר הניתוח בעקבות צלקת מניתוח קודם שיש להתחשב בה בתכנון הניתוח. בנוסף, מכיוון שהעצם נלקחת לרוב מאגן המטופל, תתכן חוסר תחושה ליד אזור הניתוח בירך וצליעה זמנית למשך כמה ימים.

משך הניתוח: כשעה וחצי

התאוששות: בין 3-4 ימים מהניתוח.

המלצות לאחר הניתוח: ביקורת והסרת תפרים 7 ימים לאחר הניתוח.

הפרוצדורה מתבצעת לצורך טיפול ברעד של מיתרי הקול, דיספוניה ספסטית או גרנולומה.

בדיקת סטרובוסקופיה של מיתרי הקול, בדיקת EMG של מיתרי הקול (במידת הצורך).

הזרקה תת עורית של הבוטולינום טוקסין ישירות לגוף מיתר הקול דרך העור בהנחיית EMG.

אי נוחות קלה בזמן ההזרקה. צורך בפעולות חוזרות. חולשה זמנית של המיתר המוזרק נגרמת באופן מכוון, ובשבועות הראשונים תתבטא בחולשה של הקול, צרידות ולעיתים קשיים זמניים בבליעה.

כ- 15 דקות.

השגחה לשעה ושחרור.

חזרה לשגרה. צפויה חולשה של הקול למשך מס' שבועות עד לחזרה מלאה לתיפקוד.

רפואת מיתרי הקול הינה תחום המתפתח בקצב מהיר, בשנים האחרונות. ישנם יותר ויותר אמצעים בעזרתם ניתן לסייע, לרפא מחלות של המיתרים, לשפר את איכות הקול ולעיתים אף להציל חיים. טיפולים וניתוחים אלו אפשריים כיום, הודות לטכנולוגיית הלייזר הכחול המתפתחת, שבזכותה סל הטיפולים כה מגוון ומוצלח. ד"ר יונתן להב וד"ר חגית שופל-חבקוק מומחים בלרינגולוגיה ומובילים בתחומם, הנחילו לראשונה במרכז הרפואי א.ר.ם ובישראל את השימוש בטכנולוגיה פורצת דרך זו.

הלייזר מפיק אנרגיה בספקטרום האור הנראה ונקרא blue laser משום שהצבע של הקרן המופקת ממנו הוא כחול. קרן בצבע הכחול מסוגלת לעשות שתי פעולות בעת ובעונה אחת: הראשונה – לבצע חיתוך עדין   מדויק ברקמה במטרה לאפשר כריתה של נגע תוך שמירה על מבנים חיוניים סמוכים, והשניה – לאפשר עצירת דמם מיידית וחסימת זרימת דם אל הנגעים. שילוב התכונות הזה הוא יוצא דופן, ועד לאחרונה לא התאפשר במכשיר אחד. המכשיר הינו קטן, קל ונייד ואינו פולט רעש וחום בניגוד למכשירי לייזר מהדורות הקודמים. ה

אנרגיית הלייזר מועברת דרך סיב אופטי גמיש ודק. עובדה זו מאפשרת גמישות, תרתי משמע, בהפעלתו. אין צורך בהרדמה כללית ובמיכשור עזר כגון מיקרוסקופ או כלים מסורבלים לצורך גישה לעומק הגרון. את הסיב הגמיש ניתן להעביר ישירות לאזור המטרה, ללא הפעלת כוח וללא גרימת אי נוחות או כאבים. ם

הפרוצדורה מתבצעת במקרים בהם יש צורך בהסרת פפילומה, גרנולומה, כלי דם מורחב, נגע בצקתי, נגעים טרום ממאירים או פוליפים.

מחלות מיתרי הקול נחלקות למספר סוגים: נגעים שפירים הנגרמים כתוצאה משימוש יתר בקול. הכוונה ליבלות, פוליפים, כלי דם מורחבים ובצקות. סוג אחר הוא נזקי עישון – תהליכים טרום סרטניים וסרטניים. יש מחלות הנגרמות על ידי וירוסים, כגון פפילומות במיתרי הקול. המשותף לכל המחלות האלו הוא שבמקרים רבים, טיפול לייזר הינו שיטת הטיפול המועדפת. ת

בדיקת סטרובוסקופיה של מיתרי הקול.

הפרוצדורה מתבצעת בהרדמה מקומית בלבד, על ידי הזלפה של ג'ל, ספריי ונוזל הרדמה על אזור הלוע והגרון, כולל על מיתרי הקול. אינהלציה של חומר אלחוש מקומי לדיכוי רפלקס ההקאה. מיגון העיניים במשקפי לייזר. טיפול בלייזר דרך הפה או האף באנדוסקופ מיוחד.

עד לאחרונה טיפולי לייזר בוצעו כמעט תמיד בהרדמה כללית בחדר ניתוח. כיום, באמצעות מכשיר הלייזר הכחול, ניתן לבצע טיפול כזה גם במרפאה באלחוש מקומי בלבד. ד

הטיפול מתבצע באופן הבא: א

המטופל יושב בכורסת הטיפולים. בתחילה ניתן אלחוש מקומי על ידי תרסיס לחלל הפה והאף. בשלב הבא נעשה שימוש באנדוסקופ גמיש המוחדר בעדינות דרך האף אל אזור הגרון. לצד האנדוסקופ מועבר גם סיב הלייזר. האנדוסקופ מאיר ומצלם את הנגע, וסיב הלייזר ממוקם קרוב מאוד אל המיתר. הרופא מפעיל את הלייזר, וקרן האור הכחולה גורמת לאפקט הרצוי. פוליפ/יבלת/כלי דם מורחב, נעלמים במהלך הטיפול. באותה שיטה ניתן גם להעלים נגעים טרום סרטניים, פפילומות ובצקות במיתרים. הטיפול קצר יחסית ובמהלכו לא מורגש כאב. תיתכן אי נעימות קלה. ה

אי נוחות קלה בזמן הבדיקה.

לאחר הטיפול המטופל/ת מתבקש/ת לנוח כחצי שעה עד שעה במרפאה, ולאחר מכן ניתן להשתחרר הביתה עם המלצות להימנעות מדיבור או צמצום הדיבור ליממה.
לאחר השחרור אפשר לחזור לתיפקוד מלא – ללא מגבלות, ללא צורך בחופשת מחלה, הפסקת עבודה או שינוי תוכניות – וזאת בשונה ממה שקורה לאחר ניתוח בהרדמה כללית.

מנוחה ל 1-2 ימים, הפחתה בדיבור ל-3 ימים, חזרה לשגרה.

הפרוצדורה מתבצעת במקרים בהם קיים  שיתוק או חולשה של מיתר קול, הצטלקות, או שינויי קול הנובעים מגיל מבוגר.

בדיקת סטרובוסקופיה של מיתרי הקול.

הניתוח מבצע בהרדמה מקומית על ידי הזלפה של ג'ל, ספריי ונוזל הרדמה על אזור הלוע והגרון, כולל על מיתרי הקול. אינהלציה של חומר אלחוש מקומי לדיכוי רפלקס ההקאה. הזרקה של חומר המילוי דרך הפה או דרך עור הצוואר באלחוש מקומי.

אי נוחות קלה, סיכון נמוך מאוד לדימום או זיהום. צרידות קלה וחולפת.

כ- 15 דקות.

השגחה לשעה ושחרור.

מנוחה ל 1-2 ימים, הפחתה בדיבור ל-3 ימים, חזרה לשגרה.

במקרים של סרטן הלוע או סרטן הגרון. הסימפטומים שעלולים להופיע הם צרידות המוחמרת בהדרגה ללא כל סיבה נראית לעין, קשיים בבליעה, כאבים בגרון המקרינים לכיוון האוזניים, דימום מהפה, קשיים בנשימה.

בדיקת סטרובוסקופיה של מיתרי הקול, בדיקות דם שגרתיות, במידת הצורך צילום חזה ואק"ג. במקרה של עישון כבד נדרש לעיתים ייעוץ רופא ריאות. להשלמת בירור נדרש גם CT צוואר וחזה.

הניתוח מבצע בהרדמה כללית, הסתכלות ישירה על מיתרי הקול במכשיר מיוחד הנקרא לרינגוסקופ, שימוש במיקרוסקופ לתצפית קרובה ותלת מימדית על מיתרי הקול. בדיקה יסודית תחת המיקרוסקופ להערכת גבולות הגידול ומיקומו. הסרת הגידול בשלמות באמצעות לייזר. ניתן לבצע ניתוח זה גם באמצעות מערכת רובוטית.

כאב קל בגרון, תחושת רדימות חולפת בצד הלשון. אם יש שיניים רופפות, מודלקות וחולות הן עלולות להיפגע. נעשה שימוש במגן סיליקון מיוחד בזמן הניתוח. אין סיכון לשיניים יציבות, כולל כתרים ושתלים. בהתאם להיקף הניתוח יכולים להיגרם קשיי בליעה בימים-שבועות שלאחר הניתוח.

כ- 3 שעות

אשפוז למשך 2-3 ימים.

טיפול נגד כאבים, אוכל ושתייה לפי היכולת, בהדרגה. המנעות מאוכל חמוץ/חריף/מתובל למשך חודש, המנעות משתיה מוגזת ואלכוהול לחודש. המנעות מוחלטת מעישון.

המונח דלקת אוזן כרונית ללא כולסטאטומה ("דלקת אוזן תיכונה כרונית פשוטה") מתייחס למצב בו יש דלקת וזיהום הגורמים לנקב בעור התוף, הפרשה זיהומית והרס מבני האוזן. כולסטאטומה הינה מצב בו בנוסף לכל הנ"ל צומח עור שמקורו באוזן החיצונית בעיקר אל תוך  האוזן התיכונה וחללי האויר הנמצאים בסביבתה הקרואים ""חללי המסטואיד". כמו כן מחלות אלו הורסות את המעטפת של האוזן וכתוצאה מכך הזיהום עלול לחדור לחלל התוך גולגולתי וליצור סיבוכים כמו דלקת קרום המוח. כל המבנים האנטומיים של האוזן עלולים להפגע במחלות אלו. המבנים הינם: עור התוף, עצמות השמע, מנגנון השמיעה של האוזן הפנימית (השבלול), מנגנון שיווי המשקל של האוזן הפנימית (תעלות שיווי המשקל), עצב הפנים, וכלי הדם. מחלות אלו עקשניות ונוטות מאוד להתפשט. לגבי כולסטאטומה, הטיפול הוא ניתוחי ואין טיפול שאינו ניתוחי ונטיית המחלה לחזור גבוהה מאוד. לכן בחלק גדול של המקרים משמעותו של הטיפול הניתוחי הינו יותר מאשר ניתוח אחד.

המבנים האנטומיים המעורבים במחלות אוזן כרוניות, בין היתר כולסטאטומה, כוללים את האוזן התיכונה והמסטואיד. האוזן התיכונה הינה חלל זעיר המכיל גז הדומה בהרכבו לאוויר. הקיר הצדדי של האוזן התיכונה, זה הפונה לכיוון האוזן החיצונית, הינו עור התוף. באוזן התיכונה קיימת מערכת הגברת קול מכנית המורכבת מעצמות השמע הזעירות אשר זזות כאשר פוגע גל קול בעור התוף ומעבירות את גל הקול אל השבלול. האוזן התיכונה מחוברת בחלקה האחורי למערכת חללים המכילים גם הם, בדומה לאוזן התיכונה, גז. מערכת חללים אלו קרויה מסטואיד. החיבור הטבעי בין חלל האוזן התיכונה וחלל המסטואיד הינו צר מאוד ולמעט מעבר זה קיימת מחיצה ברורה, עשויה עצם, בין האוזן התיכונה למסטואיד. קיר העצם שבין שני מבנים אלו הינו הקיר האחורי של האוזן התיכונה אשר הינו המשכי לקיר האחורי של האוזן החיצונית.

מטרות הטיפול בכולסטאטומה הינן להשיג בעזרת מספר ניתוחים קטן ככל האפשר (לפי סדר החשיבות):

1. אוזן בטוחה מבחינה רפואית כללית

2. אוזן יבשה ונוחה

3. שמיעה טובה ככל האפשר (על ידי שיקום כירורגי או טכנולוגי או שילוב ביניהם).

האתגרים הכרוכים בניתוחים אלו מתחלקים לקשיים כלליים של ניתוחים, סיכונים ספציפיים של ניתוחי אוזן וקשיים ספציפיים למחלות אוזן כרוניות זיהומיות:

קשיים כללים של ניתוחים: סיכוני הרדמה כללית, סיכוני דימום וזיהום כמו בכל ניתוח, תרדמת העור באזור החתך לכמה חודשים, בעיות צלקת.

קשיים ספציפיים לניתוחי אוזן: קשיים אלו מקורם במבנים האנטומיים הנמצאים באוזן. המבנים האנטומיים הללו הינם עצמות השמע, האוזן הפנימית ובה מנגנון השמיעה ושיווי המשקל, ועצב הפנים. הסיכונים ניתוחיים הינם למעשה סיכוני המחלה (שכן האופי ההרסני של המחלה מוביל אותה בסופו של דבר לפגוע במבנים אלו). עצב הפנים הוא העצב שמזיז את הפנים. כדי להקטין את הסיכון לפגיעה בו, הניתוח צריך להתבצע ע"י מנתח\ת מנוסים מאד, יש לבחון בצילום CT את המסלול האנטומי  של העצב (לרוב המסלול נורמלי ורגיל)  וצריך להשתמש בזמן הניתוח במוניטור לעצב הפנים.

ככל שהמחלה פחות מפושטת סיכוני הניתוח נמוכים יותר. לכן חשוב לטפל המחלה מוקדם ככל האפשר. כמו כן על מנת להמעיט את סיכוני הניתוח ככל האפשר חשוב לטפל במחלה בתנאים נכונים מבחינת החולה והצוות המנתח.

קיימים באופן כללי שני סוגים של ניתוחי מסטואיד המבוצעים לצורך טיפול בכולסטאטומה:

 Canal wall up mastoidectomy with tympanoplasty  ו Canal wall down mastoidectomy with meatoplasty . בכל ניתוח, קיימת אפשרות לשלב מערכת אנדוסקופית המאפשרת מבט רחב יותר דרך פתח צר יותר, מה שצפוי לצמצם את גודל הניתוח הנדרש ולהגדיל את הסיכוי לשמור מבנים אנטומיים תיפקודיים.

1.  Canal wall up mastoidectomy with tympanoplasty הינו בעיקרון הניתוח המועדף שכן בו שומרים על המבנה האנטומי של המערכת אוזן תיכונה-מסטואיד-אוזן חיצונית ובמיוחד על הקירות המפרידים בינהם ולאחר שמסלקים את המחלה, משחזרים את עור התוף. לאחר ניתוח זה קל יותר להגיע לאוזן יבשה ונוחה וקל יותר להשיג שיקום שמיעה, הן כירורגי והן טכנולוגי. אולם  כאשר ניתוח זה מבוצע לצורך טיפול בכולסטאטומה (אשר יש לה כמוזכר לעיל נטייה רבה לחזור) הסיכוי  שלה לחזור לאחריו הוא כ 30%, לכן יש צורך בניתוח "הסתכלות שניה"   (2nd look)6-12  חודשים אחרי הניתוח הראשון. כלומר הטיפול הניתוחי הראשוני במידה ומבוצע Canal wall up mastoidectomy with tympanoplasty  כולל שני ניתוחים. מטרת הניתוח החוזר המתוכנן הינה לבדוק כי המחלה לא חזרה. במידה והמחלה אכן לא חזרה מבצעים שיקום של עצמות השמע אם אפשר. במידה והמחלה חזרה שוקלים ביצוע canal wall down mastoidectomy.

ככלל Canal wall up mastoidectomy with tympanoplasty  אינו מבוצע במידה והמחלה כבר הרסה חלקים ניכרים מהקיר שבין האוזן התיכונה  והמסטואיד או שהמחלה כל כך חודרנית שלא ניתן לסלקה תוך שמירה על הקיר המפריד בין האוזן התיכונה למסטואיד. במקרים אלו יש לבצע Canal wall down mastoidectomy with meatoplasty .

כיום, קיימת אפשרות לזהות חזרת מחלה בעזרת MRI ולכן לאחר ניתוח מסוג Canal wall up mastoidectomy with tympanoplasty מתבצע MRI (לאחר שנה עד שלוש שנים, לפי גודל המחלה הראשונית), ועל פי רוב מתבצע ניתוח הסתכלות שניה רק אם בדיקצת ה MRI מזהה חזרת מחלה. הכנסת MRI זה הורידה באופן משמעותי את שיעור ניתוח ההסתכלות השניה.

2. Canal wall down mastoidectomy with meatoplasty , או בשמו המסורתי  ' ‘Radical mastoidectomyהינו ניתוח בו האוזן התיכונה, המסטואיד ותעלת האוזן החיצונית מאוחדים לחלל משותף ופתח התעלה החיצונית מורחב (להרחבה זו של פתח תעלת האוזן החיצונית קוראים  meatoplasty). לא נעשה בניתוח זה שחזור של חלל האוזן התיכונה.  באופן כללי לא נשמרת בנתוח זה אופציה לשיקום שמיעה כירורגי על ידי פרוטזות פשוטות, אך גם אין צורך בניתוח חוזר מתוכנן.  כלומר הטיפול הראשוני כולל ניתוח אחד ובכך יתרונו. המצב המתקבל לאחר סוג זה של ניתוח לא מאפשר הרטבת האוזן. כעיקרון קיימת אופציה נוספת הכוללת ביצוע Canal wall down mastoidectomy  עם שיחזור עור התוף, מה שיאפשר שיקום שמיעה כירורגי אם ההבראה אכן תשמור על חלל תוף מאוורר. ניתוח זה קרוי ‘Modified Radical mastoidectomy.

ככלל, ניתוחים מסוג Canal wall down mastoidectomy with meatoplasty יוצרים בצורה מכוונת מצב אנטומי "פתוח" שאינו פיזיולוגי ואינו נוח. לכן משתדלים להימנע מהם אם רק אפשר. בזכות האפשרות לבצע MRI ולעקוב לאחר חזרת כולסטאטומה, ניתן כיום להמעיט את מספר הניתוחים הללו ואף לבנות מחדש את קיר תעלת האוזן החיצונית כך שכיום, במרבית החולים הסובלים מכולסטאטומה מתבצע ניתוח מסוג Canal wall up mastoidectomy with tympanoplasty המלווה בחסימה של חלל המסטואיד ובניה מחדש של קיר האוזן החיצונית האחורי. הבניה מחודשת של הקיר האחורי של האוזן החיצונית והתיכונה וחסימת החלל מתבצעות בעזרת שבבי עצם, סחוס או חומרים מלאכותיים דמויי עצם.

יש צורך בביקורת קבועה אצל הצוות המטפל לשנים רבות מאוד. לפחות עשר שנים לאחר שמושגת שליטה מליאה במחלה והיא לא חזרה. תדירות הביקורות נקבעת על ידי הצוות המנתח. בנוסף, יש להגיע לבדיקה בכל פעם שהאוזן רטובה או נוזלת.

יש לשלול מחלת אוזן כרוניות (כולל כולסטאטומה) כאשר:

1. קיימת הפרשה מהאוזן שאינה פוסקת תוך ימים מועטים.

2. כאשר ילד סובל ממה שנראה כדלקת אוזן חריפה חוזרת חד צדדית.

3. כאשר קיים ליקוי שמיעה הולכתי לא מוסבר.

4. בדיקת אוזן מלאה יכולה להתבצע רק בעזרת מיקרוסקופ.

5. אין לדחות טיפול כירורגי בכולסטאטומה.

6. ילד או מבוגר שעברו ניתוחי אוזן או מסטואיד עקב כולסטאטומה חייבים להיות במעקב סדיר וארוך טווח (שנים רבות) אצל רופא אאג, רצוי אצל הצוות המנתח.

7. במרבית הילדים והמבוגרים שסבלו מכולסטאטומה ניתן וחייבים לשקם את השמיעה.